בצל סיפורים נשגבים

ספרה של נורית זרחי, "בצל גבירתנו", הוא ספר מרגש, ממש נפלא לפרקים. לפרקים הוא דווקא קטן וחלש, למרבה הצער. אולי הסיפורים הגדולים שבתוכו אמורים לתת מעוצמתם לסיפורים המסכנים יותר, אבל זה לא תמיד מצליח. אולי העומס המוטל על הסיפורים החזקים גדול מדי בהתחשב במערך הכולל של הספר. בסך הכל, אין כאן אלא קובץ צנום בן תשעה סיפורים, חלקם קצרים מאוד, וכולם מרווחים מאוד וגדולי-פונט; הם מסתיימים ממש במחצית הספר עם אחרית דבר מאת ד"ר שי צור, שאורכה כאורך הסיפורים עצמם.

היה לי, אם כן, הירהור כפירה. תהיתי אם אולי מוטב היה לפרסם את הסיפורים העיקריים, הנשגבים באמת, בספרון נפרד, שהיה מצדיק את עצמו ללא התנצלויות. כך, אפשר היה לאחד את כל סיפורי ההתחלה - "יחסים מסוכנים", "עוץ", "המזוודה", "בצל גבירתנו", "לא בדיוק לדעת", ואולי גם "הפסנתר" - שהם כולם ממילא מקשה אחת, חוט מחשבה אחד שנמתח, ולוותר על כל הסיפורים שחוסים בצלם. אני בוודאי הייתי שמחה מאוד לקרוא ספרון כזה. 

הסיפורים הגדולים בקובץ הם בעיקר אלו המציגים עצמם כאוטוביוגרפיים. החלשים הם בעיקר אלו המטאפוריים יותר, המרומזים, המינוריים. בתוך החזקים מספרת הדוברת בקול ברור על ילדותה ועל התבגרותה בארץ-ישראל, על עצמה והתהוותה. "כי בנוסף לפרח הציונות שפרח על הקיר הסדוק והמצוחצח, הכסיף בביתנו גם עץ הליבנה, שענפיו זימזמו ברוסית מלים אחדות שגבירתנו קלטה באווירן של אותן יבשות אותן חצתה בדרכה לכאן" ("יחסים מסוכנים", עמ' 14). פעולת הזיכרון בסיפורים הללו נוכחת ומורגשת, ובמיוחד אקט הבחירה בזכרונות מסוימים והפניית האצבע של זרחי לרבדים שנצברו בהם. תשומת לב גדולה מוקדשת ליחסי הכח בתוך הבית, המועברים בצורה משכנעת מאוד, עם שלל אמצעים להמחשת הריחוק המשפחתי. "אולי התלתל הזה, אומרת גבירתנו מכסא הגלגלים ומושכת בשערי. מאז ומתמיד, כך נדמה לי, קישרה את התלתלים שלי לכאוס, למין בוטות המופנית כלפיה" ("בצל גבירתנו", עמ' 38). ב"עוץ" לקח לי זמן להבין שרומשקה הוא למעשה אביה החורג של המספרת, ודי בגילוי המאוחר הזה כדי להבהיר עד כמה היטיב הסיפור להעביר את תחושותיה כלפיו. לעומת זאת, בסיפורים החלשים הזיכרון גם הוא חלש ומעודן, מסונן אפילו. רק מעט מן האירועים והתחושות חודר אל הקורא מבעד לאיזה ערפל. בגלל הקשרם של הסיפורים עולה החשד שזהו בעצם זיכרון גולמי, כזה שהעלאתו על הכתב היא בעיקר תרפויטית, ולא בהכרח הבנייה ספרותית. ואכן, כמעט ולא קיימת בהם אותה מסגרת המאפשרת לקורא הזדהות או הבנה. העירפול הזה עשוי להיות נכון והולם לתחושתה של זרחי, נאמן לאוירה הנחוצה לסיפור, אבל הוא אינו נדיב כלפי הקורא. הוא מדלל את הקריאה ומחליש אותה. 

הצרה עם הצעת העריכה הדרמטית שלי, להשאר רק עם סיפורי הליבה האלה, היא שהקורא היה מאבד חלק ממשפטי הזהב של זרחי. וזה אכן אובדן של ממש, כי בין כל הסיפורים, גם החלשים, משובצים משפטים יפים כל כך, משפטי פרוזה-שירה של יופי אדיר. רבים מהם נוגעים לעמדתה של זרחי כלפי פעולת הכתיבה שלה עצמה, בעבר או בהווה. למשל: 

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. 

לא, המלים רצות בשטף

עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר

זה הזיוף שבכתיבה" ("בצל גבירתנו", עמ' 43).

"העולם קיבל בחזרה את פעימת העומק שלו" ("בצל גבירתנו", עמ' 62).

"באמת, מי זקוק למה שחש מישהו אחר... - אבל... יש אנשים...

היא מקווה שעד סוף המשפט האנשים הללו יתעוררו לחיים" ("פסטיבל", עמ' 65). 

"האם אני מדברת על המאבק המתמיד בין התשוקה להתבטא לבין הפחד לבלוט"? ("הפסנתר", עמ' 85).

נורית זרחי / בצל גבירתנו