אני מכירה את רחוב ארבע ארצות בתל אביב של היום, ונדמה לי שאני מבינה איך יכול להתחבא בו דבר כזה. מן ספר כזה, עם תדר כזה, תזזיתי ומיואש, ודיבור בקצב חולני, רפטטיבי, מצד אחד סלחני ונדיב כלפי חולשות הדובר והסובבים אותו, ומצד שני שש לעלוב בעצמו ובזולת כל מיני עלבונות ציוריים. זאת השפה העסיסית ששם חרמוני בפי הגיבור, יהושע רדלר, ולי נדמה שממש כך אמורה הייתה להשמע העברית לו הייתה יידיש. איך אני יודעת? כמו שיודעים, ככה אני יודעת. זה, אגב, משפט שחוזר על עצמו הרבה מאוד בספר. ספק אמרה ביידיש מעוברתת, ספק לופ פנימי של רדלר. יש לא מעט אמרות כאלה, והן רק הופכות ליותר ויותר משכנעות ונגישות ככל שהקריאה נמשכת. כי רדלר חוזר על כל דבר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם גובר החשש של הקוראת לשפיותו, ואז כבר חייבים להמשיך ולקרוא. ובאמת, למה שישאר שפוי, בתל אביב הבוגדנית הזאת של שנות האלפיים? כתבי יד אובדים בה בדואר והמיילים נכתבים בה במשורה ואין לבטוח בהם.
זה ספר מצוין, באמת. הוא מצליח לשמור על קלילות המעשייה היידישסטית, המתבדחת על חשבון איזו אומללות יהודית גנרית, ולצד זאת, יש בו גם כיסים עמוקים של סאבטקסט, פזילות גבוה למעלה וביקורת מכאיבה על תל אביב של מטה. ולצד כל זה, חרמוני שותל גם שפע עקיצות כלפי עצמו וכלפי שלל בני דמותו המאכלסים את הספר. והכל מאוד נחמד.
יהושע רדלר, סופר עברי הכותב על עולם היידיש שלא הצליח מימיו לפרסם ספר או אפילו לסיים כתב יד, נכנס אל החיים שהשאיר מאחוריו קשיש שמת. לא סתם נכנס, אלא ממש לובש את חליפותיו של המת, קורא את מכתביו ואוכל מהקטניות שלו. וזה לא מקרי, כי רדלר מסביר: "כן, אפשר להכביר מלים ומלים על סופר שמבקש לכתוב רומן והמלאכה לא צולחת בידו... על הפרקים וקרעי העלילה שהיו בידי אומר רק זאת - שוו לנגד עיניכם ערמת בגדים: מכנסיים, חולצה... החולצה תחובה במכנסיים, הסוודר מרושל עליה... אבל בתוך כל הבגדים האלה אין איש, אין דחליל בתוכם אפילו" (עמ' 33). אבל הנה, אל תוך הבגדים הריקים האלה הוא בכל זאת נכנס, הסופר הכושל הזה, ולפעמים גם השד שלו, נחום, גם הוא נכנס אליהם. אבל זה לא ממש עוזר ליהושע רדלר, כי חליפותיו של המת אמנם כן מביאות עמן את העלילה שנקרמת לה מתוך העליבות התל אביבית, אבל לא המת, ואפילו לא השד, אינם הופכים לסופר יידיש רב-תהילה מן הסוג הנכסף. בעצם, אפילו לא לסופר עברי מן הסוג הנכסף. אולי מין מת סלב שכזה על חליפותיו ממתין להם ברחובות הסמוכים, אולי ברחוב איציק מאנגר, אבל דווקא לא בארבע ארצות. רק צרות מחכות בארבע ארצות. אשתו של רדלר עזבה אותו. נושיו רודפים אחריו. השד דורש ממנו שיתחלק במשאביו המוגבלים. זה לא שאלוהים נטש אותו, אלוהים אפילו לא מוזכר כאופציה. החיים דוחפים את יהושע רדלר למקומות שסופרים יהודיים מוסריים מקווים להמנע מהם. תל אביב שלו נעלמת לו כל הזמן, מהבהבת הבלחים של השוחט היהודי בכפר באירופה של המאה ה- 19, יורד עליה כל השלג של ורשה מתחילת המאה, ציורי שאגאל מתממשים בה ומתערבבת בה ניו-יורק של מלמוד, של קווליר וקליי, של תולדות האהבה של קראוס ולפעמים גם חשש לאיזה רמז אמריקני זול יותר, כמו מועדון קרב. וזה חשוב, כי נדמה שכל היידיש הזאת איכשהו לא הייתה מגיעה דווקא עכשיו לסצנה הספרותית של תל אביב המודרנית אלמלא הייתה עולה בזמנו על ספינה לניו-יורק, להציל את נפשה ואת זיק ההומור שלה. נדמה לי שאם הייתה היידיש עוגנת רק לחופי תל אביב, הייתה בוודאי מתייבשת ומתה לגמרי, בלי שום סיכוי שתקום לתחייה בתל אביב של היום כמו איזה נחום (תקום). ובאמת, הקוראת הזאת סבורה שהסופרים היהודים האמריקאיים, הישנים והחדשים, הם שהצליחו לשים חותמת אופנתית על תחיית היידיש הנוכחית בישראל, וחרמוני חב להם הרבה מאוד. כמו שאומר בצלאל, פרח סופרים (שיהושע רדלר מאשים בהזנחת מקצועית שהובילה לרדיפתו של יהושע בידי המשטרה): "יידיש זה עכשיו חומר חזק. בשנה שעברה ערבית הייתה במודה, ועכשיו יידיש" (עמ' 222). אכן.
החילוניות הייידישסטית של חרמוני מסתדרת מצוין בתל אביב, אפילו אם היא שזורה בעל-טבעי ובשדים יצריים שקוראים להם נחום. חרמוני אולי חב הרבה לסופרים שהחיו את תהילת היידיש בספרות העכשווית באמריקה, ויהושע רדלר אולי חב הרבה לסופרי היידיש של פעם, אבל בסופו של דבר מי שחי על חשבון הזולת הוא דווקא הנחום הזה. מעכשיו כולנו נחשוד בכל הנחומים שמתהלכים בינינו בצפון דיזנגוף, ובמיוחד בשובבים שבהם. אולי הם בכלל שדים דוברי יידיש שמנסים לחיות על גבם של הסופרים העבריים שמגרדים פה את פרנסתם בין הנושים.
 |
| מרחוב ארבע ארצות אפשר לרדת לארלוזורוב, לקחת אוטובוס ולהגיע צ'יק צ'ק לדגם ועד ארבע הארצות בבית התפוצות. |
מתן חרמוני / ארבע ארצות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה