דגים מלפני יותר מעשר שנים

מלת ה"נ"

ה"וולדרמורט" האמיתי של ארצות הברית, המלה שאין לומר בקול אם חייך יקרים לך, היא המלה "ניגרו" (negro) וכל אחיותיה, ובראשן "ניגר" או "ניגה", נגזרת הנאמרת במבטא "גטו" אמריקאי מכוון. כלומר, אם אתה לבן. אם אתה שחור (ואולי אתה מעדיף לחשוב על עצמך דווקא כעל אפרו-אמריקאי), המלה יכולה לשמש כלחיצת יד סודית המכניסה אותך למועדון פרטי, שחור בלבד, שאין בו מקום ללבנים. כששחור קורא לעצמו או לחברו "ניגר" בין שחורים אחרים, הוא יוצר סוג של אינטימיות שהיא גם הצהרה של כוח; השחורים הם אלו היוצקים באופן מודע תוכן חדש, מבחירה, למלה שבעבר סימלה את העדר זכויות האדם השחור ואת השעבוד לאדם הלבן. אלא שבארצות הברית הדעות כיום חלוקות בין השחורים עצמם לגבי השאלה האם ראוי להשתמש במלה גם בין דלתיים סגורות. מובילי דעת-קהל שחורים רבים, וביניהם טייקונית התקשורת אופרה ווינפרי, יצאו בגלוי כנגד השימוש של שחורים במלה הזו, ועוררו דיון טעון המאגד בתוכו הרבה מן הסוגיות הסמויות שבין יחסי שחורים ולבנים בארצות הברית כיום, בזמן שבו שחורים רבים עדיין מבקשים ליצור לעצמם זהות שחורה הנבדלת מן הזהות הלבנה.

העיסוק במלה הוא כה נפיץ, עד-כי אסור לומר אותה בתקשורת האמריקאית גם על-מנת לדון בשאלת עצם המהוגנות שלה. באקלים הפוליטקלי-קורקט הנוכחי מותר להשתמש רק בלשון הנקייה "מלת ה- נ" (“the N word”), כאשר מזכירים את הדיון בה באופן פומבי. צרכני התקשורת האמריקאית מבינים מייד במה מדובר, ממש כפי שהם מבינים מייד את השימוש ברמיזה “the F word”, המתייחסת למלה “fuck”, קללה מתונה בסולם הקללות האמריקאי; אך הצרכנים הישראלים של עולם הבידור האמריקאי עדיין לא מכירים את הלשון הנקייה ל"ניגר", כמו שהם מתקשים לעתים לתרגם לעצמם אזכורים אחרים של לשון נקייה, למשל השימוש ב- “the C word”, מלת קללה כה בזויה בארצות הברית עד-כי כמעט ואין לצרכן הישראלי (המתעצל לחפש בויקיפדיה) הזדמנות לגלות את משמעותה האמיתית.

המלה "ניגר", הנגזרת מן השפות הלטיניות ופירושה המקורי "שחור", מתורגמת למלה העברית "כושי", ששורשיה הם כמובן עתיקים בהרבה, ומתייחסים לארץ כוש הנזכרת במקרא. כפי שכתב בעבר רוביק רוזנטל במדורו בעיתון "מעריב", עם מיגורה של המלה "ניגר" מן השפה האנגלית הלגיטימית הורחקה גם המלה "כושי" מן השפה העברית. זה בהחלט ראוי לציון, משום שמקורותיה של המלה העברית הם שונים, והאסוציאציות המודרניות שלה לא היו חייבות להיות שליליות בהכרח; אלא שהקשר בין העברית לאנגלית האמריקאית בעשרות השנים האחרונות יצר זהות מוחלטת בין האסוציאציות שמעוררת המלה "ניגר" לבין אלו של המלה "כושי". לראייה, מלה אחרת ששימשה במשך זמן רב את השחורים האמריקאים במאבקם להגדרה עצמית, המלה "צבעוני" ("colored"), שהייתה גם היא בעברה מלה פוגענית שנתבעה מחדש על-ידי הקהילה השחורה, כמעט ולא נקלטה בעברית, מן-הסתם משום שהייתה רלוונטית רק עד שנות השישים של המאה הקודמת, תקופה שבה השפעתה של ארצות הברית על השפה העברית הייתה מועטה. ואכן, כיום אין למלה העברית "צבעוני" שום קונוטציה שלילית, או אפילו קשר למאבק זכויות האדם של הקהילה השחורה.

ובכל זאת, לפעמים חלק מן המשמעויות המקוריות אובד בתרגום לעברית. נערות ישראליות צחות משלבות לא מעט "פאק" במשפטים שלהן, אבל רק משום שזה מצטייר כקליל; הרבה מהן ירגישו וולגריות אם הן יגידו במפורש "זין". השימוש הבלתי-מחייב בקללות זרות הוא עניין מוכר, ובולט במיוחד בעברית, שבה נפוצות בעיקר קללות בערבית. בני נוער ישראלים נחשפים למלה "ניגר" דרך מוסיקה אמריקאית שחורה, שם משחקים בכפילות החיובית-שלילית שלה, לפעמים כקללת רחוב, הנאמרת בין שחורים באופן תוקפני, ולפעמים כהצהרה מכוונת של אחווה שחורה; הם גם שומעים בדרנים אמריקאים שחורים הקוראים לעצמם בבדיחות-דעת "ניגר" (אך לעולם לא מכונים כך על-ידי לבנים). לא מעט בני-נוער ישראלים מצטטים את המלה "ניגר", אבל בדרך-כלל מפנימים רק את מובנה השלילי: הם משתמשים בתמהיל מקומי בין ערבית לאנגלית כשהם קוראים אחד לשני "יא ניגר", או כותבים כך בפורומים. היות והם קלטו את המלה מתוך התרבות השחורה עצמה, בעיניהם, הקללה "ניגר" לאו דווקא מתייחסת לצבע העור באופן משפיל, אלא מעניקה כוח רחוב-גנגסטרי לאומר אותה. ועדיין, לפעמים כפל-המשמעות של המלה "ניגר" מהדהד בחוזקה גם בישראל, כאשר בני-נוער אתיופים משתמשים במלה בינם לבין עצמם, גם הם מתוך הזדהות עם מוסיקאים שחורים אמריקאים. במקרים כאלו הדיון האמריקאי הסוער במלה "ניגר" משתקף באופן מוחלט גם בישראל המודרנית, אבל עדיין רחוק היום שבו אתיופים יקראו האחד לשני "כושי" בגאווה, מתוך כוונה לתבוע מחדש את המלה לעצמם. הזיכרון הקולקטיבי שלנו פשוט קצר מדי.  

החפירות הארכיאולוגיות ביריחו מחודשות עם שת"פ אמריקני-פלסטיני - כתבתי ב- YNET

לחצו כאן לקריאת הכתבה ב- YNET

החודש הוכרז לראשונה על שיתוף פעולה אמריקאי-פלסטיני בזירה הארכיאולוגית: יוזמה משותפת של המחלקה הפלסטינית לעתיקות ולמורשת תרבותית והמכון האוריינטלי באוניברסיטת שיקגו, ארה"ב, תתמקד בחפירות ארמון הישאם בח'רבת אל-מפג'ר, צפונית לעיר יריחו. ארמון הישאם הוא ארמון אומיי מן המאה ה- 8 לספירה שבנייתו מעולם לא נשלמה, אולי בשל רעידת אדמה. הארמון עוטר ביד אמן בפסלים ותבליטים יפהפיים דמויי בעלי-חיים ובני-אדם, ביניהן נשים מעורטלות, בניגוד למקובל באמנות המוסלמית, ובתחומו נכללו גם מסגד ובית מרחץ מפואר ועשיר בפסיפסים. החפירות החדשות, ברשותם של ד"ר דונלד וויטקומב (שיקגו) וד"ר חמדאן טהא, ראש המחלקה הפלסטינית לעתיקות ולמורשת תרבותית, ייבחנו את האפשרות כי לא מדובר רק בארמון אלא בקומפלקס מורכב בהרבה, ואולי אפילו בעיר מתוכננת. היוזמה המשותפת מהווה שיתוף פעולה אמריקאי-פלסטיני ראשון מסוגו בתחום הארכיאולוגיה, ומסמלת את תמיכתה של אוניברסיטת שיקגו בחפירות ארכיאולוגיות בניצוחה של הרשות הפלסטינית. למרות שאין מדובר בגורם אמריקאי רשמי אלא במוסד אקדמי, זוהי סנונית אמריקאית ראשונה שמעניקה לגיטימציה מחקרית ובאופן עקיף גם פוליטית לחפירות ארכיאולוגיות מטעם הרשות הפלסטינית, והיא מצטרפת לתמיכה ארוכת שנים של מוסדות אקדמיים אירופיים בחפירות ברשות הפלסטינית. תמיכה זו, מעבר להיותה תרומה משמעותית לכלכלת האזור, משמשת גם, לפחות בעיני האוניברסיטאות הזרות, כמעין חונכות מקצועית לחוקרים פלסטינים.

האתר הארכיאולוגי החשוב "ארמון הישאם" מאגד בתוכו הרבה מן המחלוקות המדיניות המודרניות: הוא נחפר בימי המנדט הבריטי על-ידי אגף העתיקות המנדטורי שבו עבדו ארכיאולוגים ערבים ויהודים כתף אל כתף, ומאוחר יותר בידי רשות העתיקות הירדנית תחת השלטון הירדני. לאחר מלחמת ששת הימים הפך האתר לגן ארכיאולוגי ישראלי, ובשנת 1994 עבר לשליטה פלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו, במקביל להקמת מחלקת העתיקות הפלסטינית. אלמנטים אדריכליים ופסלים עוצרי-נשימה מאוצרות ארמון הישאם, שנחפרו עוד בחסות ממשלת המנדט הבריטי, נותרים בחסות ישראלית עד היום ומוצגים לציבור במוזיאון רוקפלר בירושלים. הבחירה באתר כפרויקט דגל של מחלקת העתיקות הפלסטינית הייתה יכולה להיחשב להצהרה לגבי סדר היום הארכיאולוגי של הרשות הפלסטינית, המבקשת לחקור לעומק את שורשיו המוסלמים של האזור – מורשת שלטענתם של ארכיאולוגים פלסטינים מוזנחת בקרב ארכיאולוגים ישראלים – אך למעשה יש להבינה על רקע ביקורת עולמית לגבי מצבו המוזנח והמסוכן של האתר; ב- 2010 סימנה קרן המורשת העולמית את ארמון הישאם כאחד מאתרי המורשת העולמיים הנמצאים בסכנת הרס מיידית, בין השאר בשל הנהלה לקויה.

החפירות בארמון הישאם יצטרפו ליוזמה ארכיאולוגית בינלאומית נוספת ביריחו, שם סיימה אוניברסיטת לה-ספיאנזה (רומא) בתמיכתה של ממשלת איטליה את עונת החפירות השישית שלה בתל אל-סולטאן, המזוהה עם יריחו המקראית. התל, שבו נמצאו ממצאים חשובים מן התקופה הניאוליתית ועד לתקופה הפרסית, מוכר בעיקר בזכות חפירותיה של הארכיאולוגית האנגלית דיים קת'לין קניון בשנות החמישים של המאה הקודמת, שפרסמו אותו כאחד מאתרי המפתח של הארכיאולוגיה המקראית. החפירות הנוכחיות של המשלחת האיטלקית שמו להן למטרה להרחיב את שטחי החפירה מתקופות הברונזה הקדומה והברונזה המאוחרת, אך בראש ובראשונה מתעתדות להכשיר את האתר לבואם של מבקרים ולמתגו כמוקד תיירותי בינלאומי ברשות הפלסטינית, כחלק ממאמץ כולל של הרשות הפלסטינית למשוך אליה תיירים שיוכלו לעודד את שיקום הכלכלה המקומית. 



בעיר סואנת

מה עושה בת עשרים וחמש כשהיא סופרת? (רשימה רלוונטית בת שלוש שנים)

מה עושה בת עשרים וחמש כשהיא סופרת, אך אינה באמת סופרת? היא אינה מחברת, היא אינה כותבת. היא חושבת, לפעמים, אבל המחשבות המוצלחות נהפכות מיד לנוזל ומבעבעות בין חיבורי המוח. היא מרשה לעצמה לקוות שהן עוד יחזרו אליה, אם רק תזמן אותן. אם אלוהי הכתיבה יהיה בעדה. מחשבה רודפת מחשבה ברצף שנעים להתחקות אחריו. המחשבה זורמת ואז היא עוברת דרך חיישן המלים היפות, ושם היא נעצרת ובוהה בעצמה בתדהמה.

בת העשרים וחמש תוהה אם כדאי לה לתעד את המחשבות התועות שלה. מצד אחד כן, בוודאי: חשוב לאסוף חומרים לקראת העתיד. מצד שני לא, לא בהכרח, כי אסור להסתכן ולהפוך את שעון החול. שעון החול מונה את מספר המלים היפות שייכתבו, ייערכו, ייכרכו וייקראו; הוא מציג את מד הזמן שקופא כל עוד היא אינה כותבת מלה, ומריץ בהילוך מהיר את הזמן שיתחיל להישפך כשתתחיל את חייה האמיתיים כסופרת מדופלמת. את שעון החול הזה בת העשרים וחמש נזהרת מלטלטל; היא מעבירה את ימיה (הקפואים, כאמור) בשמירה על שלומו.

חיבורי המוח הם עניין שמדאיג אותה לעתים קרובות. למוח שלה יש היסטוריה מתועדת של תפקוד. במהלך שנים של לימודים בבית הספר פעילות המוח שלה נבדקה ואושרה על ידי גורמים שונים. המוח אף זכה להערכה. במבחנים הפסיכוטכניים לקראת הצבא הוא עוד נחשב למבטיח. עד כמה שזכור לה, הפעילות שלו בזמנו לא הייתה כרוכה במאמץ מצדה. אלא שהיא אינה יכולה לדעת בביטחון, שכן לאחרונה המוח לא ממש נענה לה. ולכן, גם במשרתו החיונית ביותר, כמבקר עצמו, היא אינה יכולה לבטוח. כאן הצרה.

בימי הזוהר המוח זכר דברים שנתקל בהם והיה שולף אותם במהירות, בקישורים יצירתיים, כמענה לשאילתות שונות. חתכים מסובכים מיינו מידע שאוכסן במוח בתאים מקוטלגים. כך נדמה לה כעת שהיה. עכשיו זה קצת שונה. המוח חולם ומדלג בלי סדר מסוים בין נושא זה או אחר. כאשר מציגים בפניו שאילתות מפורשות הוא מבקש לראות מה יש בטלוויזיה. בת העשרים וחמש מוטרדת ומאוכזבת מן המוח שלה במצבו הנוכחי, במיוחד לאחר שהרגילו אותה לחשוב עליו במונחים חיוביים כילדה. תחושת אשמה איומה אינה מרפה ממנה, שמא היא עצמה חתכה כמה קישורים חיוניים בין התאים במוח, אולי עקב סביאת משקאות דיאטטיים וחשיפה מוגזמת לקרינה סלולארית. לעתים עדיין עולות בה אנקדוטות היסטוריות וספיחים של פיקנטריה מעולם הרוח, אך ניסיונם הנוגע ללב להזדווג עם מולקולות המאכסנות עלילות של אופרות סבון יוצר רק עגמת נפש. למעשה, אוטוסטרדת המחשבות של בת העשרים וחמש מופתה לאחרונה מחדש, וזכתה לכינוי המאשים 'דרך ללא מוצא שבסופה יש אך ורק עגמת נפש'. דרך זו כוללת שני נתיבים, שנאה עצמית ובהייה ריקה. למרבה הצער כל המחשבות במוח בת העשרים וחמש סופן לדהור בנתיבי אוטוסטרדה זו ולהתרסק באותו היעד. כיצד הגיע המוח למצב הזה, קשה לומר. כמוח אוטרקי האחראי לתיעוד ליקוייו באופן עצמאי הוא מועד למסקנות שגויות. בת העשרים וחמש רק יודעת לומר שהמוח הפסיק ליזום רעיונות חדשים ושכיום שאיפתו העיקרית היא להעביר את החיים תוך בזבוז כח מחשבה מינימלי. קשה ליישב שאיפה שכזאת עם לימודים אקדמיים, אך זה בהחלט אפשרי. בהחלט.

שכן למרות הכל, למוח, או לבעלת המוח, נותרה עוד גאווה. את שאיפות הילדות עדיין יש להגשים, גם אם לא זוכרים מדוע, ולכן היא מעסיקה את אותם תאי המוח המביעים נכונות באיסוף נקודות זכות לקראת תואר אוניברסיטאי, גם כאשר הדבר גובה ממנה מחיר נפשי כבד. נדמה כי התאים פוקעים כבועות מייד שכמועמסת עליהם פיסת ידע, לעוסה וגרוסה ככל שיהיה. מהברק האינטלקטואלי לא נותר אלא קול רפאים חלוש שמסוגל ללמוד למבחנים תחת איומים, שבועות וגידופים עצמיים. גם מקומם של הרחמים העצמיים אינו נפקד מן החיים הסטודנטיאלים שלה. כאחראית על המוח בת העשרים וחמש נמצאת במלכוד מסוים, היות והיא משמשת גם כספקית המוצר וגם כצרכנית העיקרית שלו. קשה לה לבוא אליו בטענות מבלי לסכן את קול ההגיון שבתוכה, אחד מן השרידים האחרונים שעוד מעידים על פאר העבר. 

ובכל זאת, המוח של בת העשרים וחמש מסוגל לעתים להפיק אופטימיות. אם לא לגבי יכולותיו הנוכחיות, לפחות לגבי חסדו של האל. כוונתה המקורית של בת העשרים וחמש הייתה להיות סופרת. סופרת מן הסוג המוערך. מן הסוג המבקבק אמיתות נוקבות במשפטים צלולים ומהדהדים. סופרת עם ערך מוסף. סופרת המתורגמת לשפות רבות ומוזמנת לאירועים יוקרתיים ברחבי העולם. סופרת שהיא גם קונגלומרט כלכלי. סופרת שכזו אמורה באופן תיאורטי להיות בעלת מוח פעיל ויצרני, אך ככל שבת העשרים וחמש הוגה בכך יותר, כך הדבר נראה לה פחות הכרחי. המוח הנוכחי שלה אומר לה, בדרכו המקרטעת, שיש לה תקווה. למעשה, אומר לה המוח, ניתן להשתמש דווקא בבינוניות שפקדה אותו כמקור לתובנות ספרותיות קולעות. תובנות הנוגעות לפן הפשוט יותר של החיים הנפשיים, זאת אין להכחיש, אך אולי עדיין יימצא להן קהל. ראדאר המלים היפות של המוח עדיין מסוגל ללכוד ברשתו כמה ביטויים מוצלחים, והמוח כמעט ומסוגל להתחייב שיצליח לשבץ אותם בין מלים מקשרות בצורה משכנעת. מחשבות חיוביות כאלה, כאשר הן עולות בה, מביאות לה נחמה נעימה; למרבה הצער, הן נדרסות, כמעט מייד, באוטוסטרדה המהירה לקראת עגמת נפש.

אוצרות מצרים העתיקה בסכנה - כתבתי ב- YNET

לצפייה בכתבה ישירות ב- YNET

המהומות הנוכחיות במצרים עשויות לקבוע יותר מאשר את עתידם של אזרחי מצרים: הן עשויות להשפיע גם על אוצרות השייכים לאנושות כולה – אוצרות מצרים העתיקה. כפי שהמלחמה בעיראק הובילה להרס ולביזה של רבים משרידי מסופוטמיה העתיקה ולנזקים חמורים למוזיאונים מקומיים שבהם אוכסנו, בין השאר, אוצרות ממלכת אכד, אשור ובבל, כך גובר כעת החשש בעולם לשלמותם של ממצאים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים ממצרים העתיקה. חוקרים רבים חשים כי למרות הדיווחים השוטפים על המהומות במצרים, אין הציבור נותן את הדעת על הסכנה הנשקפת למונומנטים ולממצאים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים, שרידים לאימפריה מפוארת האחראית לרבים מהישגיה התרבותיים של העת העתיקה.

כזכור, במהלך המלחמה בעיראק נשדדו מעל 15,000 חפצים מן המוזיאון הלאומי בבגדד, ביניהם פסלים, לוחות בכתב יתדות וחותמות גליל, מתוכם רק כ- 4,000 אותרו על-ידי הרשויות או הוחזרו על-ידי האזרחים. חפצים רבים אחרים, חלקם נכסי צאן ברזל של מסופוטמיה העתיקה, נפגמו באופן חמור. חפירות בלתי-חוקיות בעשרות אתרים ארכיאולוגיים גרמו לאובדנם של ממצאים יקרי-ערך שמצאו את דרכם לשוק העתיקות מבלי שאפשר יהיה לתארכם או לשייכם בוודאות לאתר מוצאם, וכן להרס מוחלט של אתרים בני אלפי שנים. אוזלת היד שהפגין צבא האמריקאי אל מול הפגיעה בממצאים ארכיאולוגיים בעיראק הובילה בזמנו לביקורת בינלאומית חמורה, בין השאר בעקבות הקמת מחנות צבאיים על-גבי אתרים ארכיאולוגיים, ביניהם בבל הקדומה. הנזק הארכיאולוגי שנגרם במהלך שנות המלחמה בעיראק השפיע לנצח על האופן שבו תלמד האנושות על עברה בסהר הפורה, ערש הציוויליזציה, והולך וגובר החשש כי הלקחים המרים שהופקו בעיראק לא הופנמו, וכי הטרגדיה תחזור על עצמה גם במצרים.

החשש העיקרי מתמקד במוזיאון לעתיקות מצרים, המוכר בכינויו המוזיאון המצרי, הממוקם בלב המהומות האלימות המצרים, בככר תחריר שבעיר הבירה קהיר. המוזיאון הוא מקום משכנם של מעל למאה ועשרים אלף פריטים, ביניהם מומיות פרעוני מצרים העתיקה, פסלים מונומנטאליים, כתובות חשובות ושלל חפצים זעירים כמו מטבעות ותכשיטים, ובין השאר נשמרים בו מנחות קבורה עשירות מקברו של תות-ענח'-אמון. כבר בבוקר שבת שעברה החלו להישמע דיווחים על מאמצי הצבא המצרי להשתלט על מספר ניסיונות לבזוז את המוזיאון. בטרם הגיע הצבא המצרי הקימו אזרחים מודאגים שרשרת אנושית אל מול שעריו, ובכל זאת הצליחו ונדליסטים לעקור את ראשן של שתי מומיות עתיקות, לנפץ ויטרינות ולהטיח כ- 70 ממצאים על הרצפה ואף לגנוב חפצי זהב מחנות המוזיאון בשבוע שעבר. בניין ממשלתי שנמצא בסמוך למוזיאון הובער על-ידי מפגינים בשבת שעברה, אך למוזיאון עצמו לא נגרם נזק. לאחר מכן דווח על השלכת בקבוקי תבערה לחצר המוזיאון ונשמעו דיווחים נוספים על שריפה שפרצה, אך טרם דווח על נזקים. חלק מעובדי המוזיאון ישנים בו מזה ימים רבים בניסיון להגן עליו.  

ד"ר זאהי חואס, ראש המועצה המצרית העליונה לענייני עתיקות ואגיפטולוג במקצועו, פרסם לאחרונה בבלוג האישי שלו קריאה נרגשת להרגעת קהילת החוקרים הבינלאומית, שמביעה דאגה הולכת וגוברת לשלום העתיקות במוזיאון, באומרו כי ברצונו לשים קץ לשמועות שנועדו, לדבריו, להציג את העם המצרי באור שלילי. חואס, הנחשב לדמות צבעונית המוכרת היטב בחוגים בינלאומיים בשל תביעותיו להשיב למצרים ממצאים ארכיאולוגיים המוצגים מחוצה לה, נוהג לכתוב בקביעות בעיתון הממשל המצרי אל-אהראם ואף לפקוד מסיבות בביתו של הנשיא המצרי מובארק. באתרו הוא כותב כי הוא נמצא בקשר ישיר עם גנרלים מצריים המגנים על אתר הקבורה הפרעוני בסקארה, כ- 30 ק"מ דרומית לקהיר, מפני בוזזים מקומיים, וכי הובטח לו כי אין בסיס לשמועות בנוגע להרס וביזה באתר זה או באתרי עתיקות אחרים, כגון לישט. הדבר עומד בסתירה לכתבה שפרסם לאחרונה הכתב ג'פרי ברטולט בבלוג של כתב העת נשיונל ג'אוגרפיק , שם נכתב כי קברו של פקיד בכיר בממשלו של הפרעה תות-ענח'-אמון אכן נבזז וכי קברים אחרים בסקארה נפרצו, אך ככל הנראה לא נפגעו, ומנוגד לשמועות הנפוצות בין חוקרים ברחבי העולם, המדווחים על ניסיונות חוזרים ונשנים לשדוד חפצי יוקרה מקברים מצריים עתיקים בחסות המהומות.

בתוך כך נשמעו דיווחים כי טנקים מצריים מגנים על אתרי עתיקות בלוקסור שבדרום מצרים, שם נמצאים מקדשי כרנך ולוקסור וקברי עמק המלכים, כולם מוקד משיכה לתיירות עולמית. ידוע בודאות כי נזק נגרם לממצאים ארכיאולוגיים בקנטארה, באזור סיני, שם דווח על ביזת מחסן בו נשמרו הממצאים.

הדיווחים המשתנים מסעירים את חוקרי מצרים העתיקה ברחבי העולם, אך הקשר עם צוותי משלחות המחקר שנותרו במצרים עצמה אינו סדיר, היות והממשל המצרי מצנזר את התקשורת ברשת האינטרנט. אתרי אינטרנט רבים מנסים לאגד בתוכם את פיסות המידע הסותרות וליצור תמונת מצב עדכנית שתשקף נאמנה את הנזקים הנוכחיים לשרידים ארכיאולוגיים במצרים, אך בהעדר דיווחים אמינים בתקשורת ולאור ניסיונות הממשל המצרי להסתיר מידע, התמונה המלאה עודנה מעורפלת. לאור ההתפתחויות האחרונות הודיעו צוותי חפירה בינלאומיים רבים על ביטול משלחותיהם למצרים, ומשלחות רבות מרחבי העולם צפויות בוודאי לשקול מחדש את מעורבותם העתידית במדינה. כמו כן, ברחבי העולם נערכים לאפשרות שעתיקות מצריות גנובות ימצאו את דרכן לשווקים הבינלאומיים ויוצעו למכירה למוזיאונים.

כמה עבודות בהשראת התזה שלי

חזרה לטכניקה ישנה ואהובה, ציור בעיפרון על גבי דפי נחושת (הצבעים משתנים מכסף לזהב, תלוי בכיוון שבו אני משתמשת בדף).

ציפורת

גומבוץ - דמות לגמרי בדיונית המבוססת על מישהו אמיתי ומזיל ריר

הגענו לשלב הזה בחיינו, שבו יש פער נורא בין החיבה הקסומה שאנו חשים כלפי היצור הקטן שלנו לבין האימה הטהורה שחשים כל שאר הסובבים. הוא נושך, נושף ונוהם, ואנחנו מחייכים בנחת; חברות דקיקות צורחות בזוועה כשהוא מניח את ראשו הענוג בחיקן; חברים אמיצים מנגבים בגועל את הריר שלו שנייה אחרי שהם נוגעים בו; קרובי משפחה פשוט נמנעים מלהגיע; ואנחנו רק מצחקקים לנו, ושואלים בפאניקה כבושה, "איפה כדורי? תביא את כדורי!"

כן, כדורי הוא העזר היחיד שמאפשר לנו לנהל מראית עין של חיים שפויים. מדובר בכדור טניס מצפצף, בעל ריח כימיקלי חזק. ילדי סין היקרים מייצרים לנו אותו ואת שכמותו במחירים שווים לכל נפש. גומבוץ יודע להביא אותו ואז לצפצף מולך שוב ושוב, בניסיון לשכנע אותך לתקוע את ידך בלועו, לשלוף את הכדורי מפיו, לזרוק אותו אל-על, עד שגומבוץ שוב תופס את כדורי, וחוזר חלילה. ואנחנו עושים את זה בצייתנות מוחלטת. זה או כדורי, או אנחנו.

בעלי פילל שיגדל להיות כלב גדול. גדול? טוב, לא גדול בצורה מפחידה, אבל שיהיה כלב מאסיבי, עם נוכחות, כזה שגבר אמיתי לא יתבייש לטייל איתו בעיר הבירה בשעת לילה מאוחרת. שיהיה יחס ישיר בין מידת הגבריות של הבעלים לבין מידת הגבריות של הכלב. ואכן, היחס הישיר נוצר, ומייד הביא לאי-הבנות חוזרות ונשנות בנוגע למושג הבעלות. כלומר, מי פה הבעלים. הכלב פשוט מסרב להאמין שהוא לא השליט היחיד של משק הבית הקטן בשכונת טלביה. וזה עוד אחרי אילוף.

שכן, למרות שאנחנו סטודנטים עניים, החלטנו שאנחנו חייבים להשקיע באילוף. זה היה אחרי שרופאיו של גומבוץ ריכלו עלינו בצורה מעליבה (בפנינו). הם טענו שאנחנו מתייחסים לגומבוץ כמו אל תינוק מפונק ושהוא השייח' של הבית. ואת זה הם ראו רק מפגישות בודדות בסביבה מבוקרת! גם התדמית שלי, בתור הצלע הזוגית שאחראית על ענייני הפארק, הייתה בשפל בלתי נסבל. חבורת בעלי הכלבים בפארק גן העצמאות, המורכבת מאוסף אקלקטי של אנשים שהחברה הפרישה מתוכה (הבחורה שתמיד לובשת את אותו זוג מכנסיים, למשל), בזה לי באופן עקבי. הם ראו את גומבוץ רודה בי, קופץ עליי, מתעלם מהוראות ברורות, מתפלש במים המזוהמים שבבריכות, חג סביבי בדילוגים מאושרים כשאני מנופפת ברצועה כבלאסו, וצקצקו שוב ושוב בלשונם. "את חייבת להיות יותר אסרטיבית", אמרו לי הבעלים חסרי המאמץ של כלבי שעשוע זעירים וכלבים אימתניים כאחד, "הוא פשוט מרגיש עליונות עלייך". לכן נקראה המאלפת לעזרה.

הצרה הייתה שגומבוץ התייחס לפגישות האילוף כאל מטרד. השיטה שלו להלחם במטרד הזה הייתה גאונית למדי: הוא התנהג כאילו שוחטים אותו. בקול רם. הוא כנראה ידע שהדבר היחיד שלא נוכל לעמוד בפניו הוא לחץ ציבורי. כאשר היינו בחניה של הבניין, מנסים ללמד אותו ללכת עם רצועה, הוא צווח כאילו משפדים אותו בחנית. כאשר ניסינו ללמד אותו לשבת, הוא יילל כאילו יגון העולם על כתפיו. כמו בפרק מפחיד במיוחד של רחוב סומסום, כל החלונות בכל הבניינים מסביב לנו נפתחו, תריסים התגלגלו, וראשים קטנים וכועסים מאוד בצבצו מתוכם, מאיימים לקרוא לרשויות אם לא נפסיק מייד את ההתעללות האיומה הזאת. המאלפת קיבלה החלטה ניהולית, והעתקנו את מקומנו, הפעם למגרש חניה של גוש בניינים אחר. אלא שגם שם היו ראשים כועסים, בטוחים שמדובר בכנופיה של סדיסטים שמנסים לפגוע בכלב חביב, אולי אפילו בכלב נחייה. שמנו הטוב עמד בסכנה. התדמית שלנו בשכונה כזוג נחמד עמדה להפוך לתלונה שתוגש לאלתר במשטרה. ניסינו לעבור גם לגני שעשועים, אבל הצרחות של גומבוץ לא התקבלו יפה בקרב ילדים קטנים. וכך ניצל גומבוץ מהאילוף הנורא.   

אבל מהו גומבוץ, אתם שואלים? ובכן, הוא הוגדר על-ידי רופאיו ככנעני מעורב. בהתחלה חשבנו שזה רק תיאור מכובד ל"שונות", אבל לאחרונה הסתבר שגומבוץ הוא, למעשה, תוצר של שנים ארוכות של רבייה מכוונת לקראת גומבוציות מלאה, שמתאימה לדרישות ההישרדות בחלק זה של המזרח התיכון. שני חברים העירו בחשש, בהזדמנויות שונות, שגומבוץ נראה בדיוק כמו כלבי הפרא המפחידים שהיו משוטטים חופשי בשטח תרגילי הניווט שלהם בימי הצבא. הכלבים הללו היו כנראה כלבי רועים של שבטים בדואים, שחלקם הפכו עם הזמן לדינגואים חסרי מורא שתרים את המדבר. גם מנהלת פנסיון אחת טענה שגומבוץ נועד לרעות עדרי עזים בשטח הפתוח (וכנראה, לא לשהות בפנסיון). ואכן, גומבוץ מנסה לרעות אותנו לא פעם. בהיותו כנעני אורבני, אין לו ברירה אלא לאגף אותנו בין המסלולים המוגבלים של מעברי המסדרון והמטבח, חדר השינה והסלון, בדרישה שאינה נתונה למשא ומתן - לשחק איתו בכדורי. דחוף. עכשיו. הוא גם חובב מארבים. כשמטיילים איתו, הוא אוהב להתקרב בהתנהלות רגועה לקראת עובר אורח תמים (הוא מחבב בעיקר נשים בחצאית), ואז, רק כשהם ממש במרחק שערה ממה שנראה להם כגוש פרווה שוחר טוב, לשים עליהם שתי כפות מטונפות בגובה החזה, תוך כדי נביחות מחרישות אוזניים. התגובות משמחות אותו בכל פעם. לאחרונה אני מנסה להסות אותו לקראת המפגשים האלה, ומסננת לעברו "גומבוץ כלב טוב, כלב רגוע! לא מזנק!" אבל בעלי אומר לי שזה רק מבהיל עד מוות את כל מי שנמצא בטווח שמיעה.

במשך תקופה ארוכה, שנה כמעט, בכל פעם שהייתי מחוץ לבית והייתי מקבלת הודעת סמס, המחשבה הראשונית שלי הייתה שזה חייב להיות גומבוץ. לא הייתי משוגעת מספיק כדי להאמין שיתקשר אליי ממש, אבל איכשהו נראה היה לי טבעי שהוא ישלח לי הודעות טקסט דחופות בסגנון "איפה את? משעמם לי! בואי מייד", או "אני חייב פיפי, ואני לא מבלף", או שהוא פשוט יאיים עליי (ויבצע): "אני הולך לאכול את כל הריפוד של הספה אם לא תגיעי בזה הרגע". נראה לא הגיוני שלמישהו כל כך משמעותי בחיי לא תהיה גישה סלולרית אליי.

מעולם עוד לא קיבלתי טלפון מגומבוץ, אבל גומבוץ בכל זאת מנצל היטב את פלאי הטלפוניה. בכל פעם שהטלפון מצלצל, מגיעה שעתו הגדולה. הכלב הבין, בשלב די מוקדם בחייו, שלאחר שצליל טורדני נשמע בבית, ואני רצה להרים חפץ מלבני למראה, בין אם זה החפץ האדום בפינה הקבועה בסלון ובין אם זה החפץ השחור הקטן שאני מקדישה כמה דקות היסטריות יקרות לאיתורו, ולאחר שאני מרימה את אותו חפץ מצלצל – הכל מותר. בזמן החסד הזה, יודע גומבוץ, מותר לו לכרסם אותי, לנבוח עליי ולקרוע את מכנסיי; ואני, שבוייה של החפץ הקטן שהרמתי, מחויבת, מסיבה נהדרת שהוא עוד לא לגמרי פענח, להעמיד פנים שהכל בסדר. גם כאשר אני כבר פצועה וכועסת עליו עד שיוצא לי הוריד במצח – אני ממשיכה לדבר אל החלל בטון צוהל ובלתי מוטרד. אבל עכשיו, הרשו לי לרגע לנצל את הבמה ולפנות לגומבוץ ישירות, על-מנת לפזר את המסתורין: גומבוץ, אני לא מדברת בטון נחמד אלייך. אני מדברת עם מישהו אחר, שנמצא בצד השני של הטלפון. את זה לא ידעת, הא? אני לא רוצה לומר למישהו הזה, "חכה רגע", ואז להניח לו לשמוע אותי צורחת "תפסיק עם זה, אתה נושך לי את הירך!" מסתבר שאני רוצה ליצור רושם חיובי. לכן נגזר עלי להיות קרבן לנצח.

"זה כלב כל-כך מלא אנרגיה, רואים עליו שהוא חייב להיות במושב", אומרת חמותי. זה בעצם צו פינוי במסווה. "אז יש לכם, אולי, מכרים במושב? הוא יכול להיות כלב שמירה מעולה". כן, הוא אכן כלב שמירה מעולה. הוא שומר עלינו בחירוף נפש מפני האנשים הרעים בחדר המדרגות. האנשים הרעים הללו לאו דווקא תופשים את עצמם כבלתי מוסריים. הם פשוט גרים שם. "זה לא מפריע לכם שהוא נובח כל הזמן?" שואלת בטון בלתי משתמע לשתי פנים השכנה מלמטה. "זה מפריע לכם?" אני מחזירה מיד. "חשבתי שלכם זה בטח מפריע", נכנעת השכנה. עוד קרב נוצח. שכנתי היקרה, כן, זה מפריע לנו, אבל אנחנו לעולם לא נשבר.