אני כותבת כאן לזכרה של פרופ' אמריטה טרודה דותן, שנפטרה השבוע בגיל מופלג. לפני יותר מעשר שנים עבדתי אצל טרודה כסטודנטית בתואר הראשון. זאת הייתה העבודה הראשונה שלי בתחום הארכיאולוגיה, ומי שהפנתה אותי אליה הייתה מי שלימים הפכה למנחה שלי בתואר השני, ד"ר שרון צוקרמן, אשר נפטרה ממחלת הסרטן בגיל צעיר להכאיב. הייתי אז בהתרגשות וחרדה גדולה. זאת הייתה העבודה הרצינית הראשונה שלי "באקדמיה". אני הייתי בת 22, וטרודה הייתה כבר אי-שם בשנות השמונים לחייה. המפגש עם חוקרת גדולה כל כך היה מעורר יראה. הרי קראתי הרבה מכתביה ושמעתי הרבה על גילוייה, והיא הייתה אגדה בחייה, חלוצה של ממש, אחרונה לדור הנפילים. היא שגאלה את הפלשתים מאלפי שנים של מוניטין רע: באנגלית פירוש המלה "פלשתי" הוא "חסר תרבות", והנה היא הראתה בחקירותיה הארכיאולוגית שהפלשתים היו בני תרבות של ממש, אפילו מובילים בתחומים רבים. היא זכתה על גילוייה-אלה בפרס ישראל, והתעודה הייתה תלויה לה מעל המחשב הנייד, שהיו תמיד פתוחים בו אימיילים מבנה האמן ודרישות שלום מצוירות ומצולמות מנכדותיה. כאות הזדהות עם מחקרה, כבר עשרות שנים שצירפה לחתימתה ציור קטן של ציפור פלשתית השולחת ראשה לאחור. ביד קלה הייתה מסלסלת אותה, והייתה מראה לי מפעם לפעם עד כמה מהר. וכמה חשבתי עליה כשראיתי לאחרונה שהמכון לחקר פלסטין בחר את אותה ציפור כסמלו.
בביתה נהגה בי טרודה באדיבות ואצילות, בהכנסת אורחים וגם בדאגה קלה של מי שמכניס אדם זר לענייניו הפרטיים. עברו אז כבר שנים רבות מאז יציאתה לפנסיה, וטרודה עדיין הייתה עסוקה להפליא. היא העסיקה בביתה צי של עוזרות שהיו אמונות על תחומים שונים: צוות לעזרה בבית, מזכירה במשרה מלאה לעבודה על פרסומים של פרויקטים מחקריים שהמתינו בקנה (אז עבדה על פרסום הכרך החדש על חפירותיה בדיר אל-בלח', למשל) ואסיסטנטית שהייתה מגיעה מפעם לפעם כדי לעבוד על ארכיון הציורים של אמה של טרודה, הציירת גרטה וולף קרקואר, ולעתים גם ללוות אותה לאירועים. ארכיון הציורים בחדר העבודה היה נוגע מאוד ללב. אשה מבוגרת כל כך העומלת על זיכרון לאמה. איך הייתה שולפת מתוך המגירות את דיוקנאותיה שלה, תינוקת עגולת לחיים שצוירה ביד אם שקטה, בוטחת. את זיכרון אביה, האדריכל הנודע לאופולד קרוקאר, כבר הנציחה - הייתה מראה לי מדי פעם את הקטלוג המפואר.
ביתה היה עמוס במזכרות אהובות. דלועים שהביאה מקפריסין שהיו השראה לכלים קיפריים עתיקים, לצד כלים זואומרפיים, משפכים שדמותם דמות פר ושמכינים אותם באיים האגאיים עד היום, ממש כמו מימי קדם. יציקה מודרנית שנוצקה בתבנית העתיקה של האלה שחפר בעלה המנוח, פרופ' משה דותן, בנהריה. אז עוד לא שיערתי שעבודת המ.א. שלי תעסוק במקדש שחפר שם. אוסף קטן וקודר של ספק-חנוכיות דמויות ידיים. מגשי אירוח של קפה ומשקאות חריפים שנותרו על מקומם מימי המסיבות בשנות השבעים. הייתה מעבירה יד על קטלוג עם צילומי ביצים של עבודותיה של האמנית עליזה אולמרט, ידידתה, ושואלת אותי: "את מכירה את עליזה?" ודעתה לא הייתה נוחה מכך שלא הכרתי. "אשה נאה מאוד", הייתה פוסקת בכובד ראש. הייתה רואה שאני מביטה במסכה העגומה שעל הקיר:"זאת מסכת המוות של המשוררת אלזה לסקר-שילר", הייתה אומרת. "את יודעת מה זה מסכת מוות?" ואני לא הייתי בטוחה. ואז הייתה מראה לי ציורים קטנים שיש לה משל המשוררת, שהייתה מבאי בית הוריה. הייתי מדמיינת אותם יוצאים לשתות תה במרפסת היפהפיה שלחדר המשרד, שהשקיפה על גן שהוזנח עד לפרא. הייתה מחווה על פיר גבוה בבית שהולאם בזמן אחת המלחמות. הייתה מספרת בגאווה על הקבלה היפה שזכו לה סרטיו של בנה הבמאי. הייתה מראה חוברת שנשלחה אליה בהוקרה רבה ממוזיאון קטן לעתיקות שפתחו בשטחים, שם ארונות הקבורה האנתרופיאידים שגילתה נוכסו מחדש להחייאת הזהות הפלשתית-פלשתינית, עניין שהיא ביטלה בחיוך. ועדיין כעסה על משה דיין שחפר את הארונות הללו מדיר אל-בלח' שלא כדין. הייתי מתפעלת מאוד מאוסף הספרים שלה, שהיו בה ספרי-אוצר ישנים שאני כל כך אוהבת, והיא הייתה שולחת אותי הביתה עם שיעורי בית שהיו חביבים עליי - לקרוא ספרים שכתבה. הייתה מראה לי מכתבים שכתבו לה קוראים מכל העולם, ואף נתנה לי לכתוב מכתבי תשובה לחלקם (זכור לי מישהו נרגש, נוצרי אדוק מאוד מספרד). כל ביקור אצלה המחיש איך היא וביתה ומשפחתה הלכו וצברו שורשים וענפים. חוקרים וחברים היו נכנסים ויוצאים להתייעצויות ולדרישות שלום. יומה היה עמוס בפגישות ומדי פעם עוד אפילו הייתה נוסעת לכנסים בחו"ל. העבודה אצל טרודה הייתה בעיצומה, והבית היה נתון במעין בועת זמן-לא-זמן. הקצב היה קדחתני, גם אם מעגלי - דברים היו צריכים להעשות שוב ושוב, והיה חוסר שקט גדול. אנחנו, ספק עוזרות ספק בנות-לוויה, היינו צריכות לשכנע אותה ללכת לנוח מדי פעם, והיא מיאנה. בדאגה רבה הייתה מסכימה בסוף לפרוש לחדרה לכמה רגעים, מבקשת שנבטיח להמשיך בינתיים למיין את ספרי הספרייה בסדר אלפביתי, לפרוס מחדש את תוכנה של מגירה ולסדר אותה - העשייה הייתה חייבת להמשך. ולצד הדברים הגלויים שנאמרו היו לי גם שאלות שלא שאלתי בקול, ובכל זאת הן נדונו: מה נשאר לו לאדם מעמלו כל חייו, מה חשוב לו בשנותיו האחרונות.
ביתה היה עמוס במזכרות אהובות. דלועים שהביאה מקפריסין שהיו השראה לכלים קיפריים עתיקים, לצד כלים זואומרפיים, משפכים שדמותם דמות פר ושמכינים אותם באיים האגאיים עד היום, ממש כמו מימי קדם. יציקה מודרנית שנוצקה בתבנית העתיקה של האלה שחפר בעלה המנוח, פרופ' משה דותן, בנהריה. אז עוד לא שיערתי שעבודת המ.א. שלי תעסוק במקדש שחפר שם. אוסף קטן וקודר של ספק-חנוכיות דמויות ידיים. מגשי אירוח של קפה ומשקאות חריפים שנותרו על מקומם מימי המסיבות בשנות השבעים. הייתה מעבירה יד על קטלוג עם צילומי ביצים של עבודותיה של האמנית עליזה אולמרט, ידידתה, ושואלת אותי: "את מכירה את עליזה?" ודעתה לא הייתה נוחה מכך שלא הכרתי. "אשה נאה מאוד", הייתה פוסקת בכובד ראש. הייתה רואה שאני מביטה במסכה העגומה שעל הקיר:"זאת מסכת המוות של המשוררת אלזה לסקר-שילר", הייתה אומרת. "את יודעת מה זה מסכת מוות?" ואני לא הייתי בטוחה. ואז הייתה מראה לי ציורים קטנים שיש לה משל המשוררת, שהייתה מבאי בית הוריה. הייתי מדמיינת אותם יוצאים לשתות תה במרפסת היפהפיה שלחדר המשרד, שהשקיפה על גן שהוזנח עד לפרא. הייתה מחווה על פיר גבוה בבית שהולאם בזמן אחת המלחמות. הייתה מספרת בגאווה על הקבלה היפה שזכו לה סרטיו של בנה הבמאי. הייתה מראה חוברת שנשלחה אליה בהוקרה רבה ממוזיאון קטן לעתיקות שפתחו בשטחים, שם ארונות הקבורה האנתרופיאידים שגילתה נוכסו מחדש להחייאת הזהות הפלשתית-פלשתינית, עניין שהיא ביטלה בחיוך. ועדיין כעסה על משה דיין שחפר את הארונות הללו מדיר אל-בלח' שלא כדין. הייתי מתפעלת מאוד מאוסף הספרים שלה, שהיו בה ספרי-אוצר ישנים שאני כל כך אוהבת, והיא הייתה שולחת אותי הביתה עם שיעורי בית שהיו חביבים עליי - לקרוא ספרים שכתבה. הייתה מראה לי מכתבים שכתבו לה קוראים מכל העולם, ואף נתנה לי לכתוב מכתבי תשובה לחלקם (זכור לי מישהו נרגש, נוצרי אדוק מאוד מספרד). כל ביקור אצלה המחיש איך היא וביתה ומשפחתה הלכו וצברו שורשים וענפים. חוקרים וחברים היו נכנסים ויוצאים להתייעצויות ולדרישות שלום. יומה היה עמוס בפגישות ומדי פעם עוד אפילו הייתה נוסעת לכנסים בחו"ל. העבודה אצל טרודה הייתה בעיצומה, והבית היה נתון במעין בועת זמן-לא-זמן. הקצב היה קדחתני, גם אם מעגלי - דברים היו צריכים להעשות שוב ושוב, והיה חוסר שקט גדול. אנחנו, ספק עוזרות ספק בנות-לוויה, היינו צריכות לשכנע אותה ללכת לנוח מדי פעם, והיא מיאנה. בדאגה רבה הייתה מסכימה בסוף לפרוש לחדרה לכמה רגעים, מבקשת שנבטיח להמשיך בינתיים למיין את ספרי הספרייה בסדר אלפביתי, לפרוס מחדש את תוכנה של מגירה ולסדר אותה - העשייה הייתה חייבת להמשך. ולצד הדברים הגלויים שנאמרו היו לי גם שאלות שלא שאלתי בקול, ובכל זאת הן נדונו: מה נשאר לו לאדם מעמלו כל חייו, מה חשוב לו בשנותיו האחרונות.
כל אותה שנה הייתה מכניסה אותי לביתה היפה ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים. בחיבה גדולה אני זוכרת את הימים האלה. יהי זכרה ברוך ולו ילמדו את עבודתה החשובה עוד שנים רבות-רבות.
