יבי וקישון בפח המיחזור

מצאתי אוצרות בפח הזבל מתחת לבית. אנחנו גרים ברחוב יצחק שדה בתל אביב (ותכף נעזוב). היום, כשחזרנו הביתה, משהו תפס לי את העין, והצצתי לתוך פח המיחזור הכחול. ראיתי שהוא מוצף עד אפס מקום בספרים. המון המון ספרים. זה היה עזבון של משפחה אוהבת ספר, והילדים הבוגרים פינו את הבית היום. הם מכרו את כל תכולת הדירה לאדם שעוסק בזה, והוא לקח כמויות עצומות של ספרים ודחס אותם לפחים ברחוב, לחלחלתם של בני המשפחה. כנראה החליט שאין בהם ערך, אבל יש משהו נוגע ללב בזה שהקפיד לפזר אותם רק בפחי המיחזור לנייר. בכל זאת, אנחנו בני תרבות. ראיתי שהמשפחה עוד מוציאה דברים החוצה ושאלתי אותם על הספרים. מסתבר שהאבא היה עיתונאי. הבתים ברחוב שלנו הם שיכונים של ועדים: הבית שלנו היה שיכון של עובדי עירייה בתל אביב, והבית שלהם היה של ועד עיתונאים. חיפשתי אחר כך בגוגל ומצאתי שאפילו טומי לפיד גר שם פעם בבניין. אני מדמיינת את קישון בא לבקר אותו כדי לשחק שח, חולף על פני הבית שלנו. יצאתי למסע נבירה נרגש. עברתי בכל פחי המיחזור שיכולתי למצוא והוצאתי מה שאפשר היה. אוצרות של מישהו. אוסף של חיים שלמים. האם באמת אין ערך לספרי קודש משנות השלושים? האם באמת אין ערך לספרות עברית משנות הששים והשבעים? כל התחנות האלה בחייו של מישהו, המזכרות שבחר לשמור. היו גם אינסוף אלבומי מורשת קרב וספרי זכרונות של פוליטיקאים, אבל עליהם אני באמת לא מתפלאת. הוצאתי מן הזבל ולקחתי חלק קטן ונבחר הביתה, ואת השאר פרסתי מחוץ לפחים בתקווה שימצאו בית אוהב לזמן-מה. 

כריכת הספר: יבי / נמרוד. 1978

בבית גיליתי שספר שהצלתי בטעות, כי חשבתי שהוא על הפסל נמרוד של דנציגר, הוא ספר שירי מחאה פוליטיים של משורר שלא הכרתי: יבי. אורי אבנרי כתב בהקדמה לספר בשנת 1978:

"ב- 30 באפריל 1976 התקיים "יום האדמה", מחאת הכפרים הערביים בישראל נגד הפקעת האדמות. במהלכה של יממה זו נקטלו ששה אזרחים ערביים חפים מפשע בידי כוחות-הבטחון. היה זה הרג חסר תכלית, ניצחון האיוולת הרצחנית, ניצחון השנאה העיוורת.

כוחות-הביטחון פעלו בשם מדינת-ישראל. הם פעלו גם בשמנו. הרגשנו שגם ידינו שפכו את הדם הזה. היה עלינו לעשות מעשה, לקום ולמסור עדות חיה, כדי לטהר את עצמנו.

לחתום על עוד עצומה? לארגן עוד אסיפה? לקיים עוד רב-שיח? חשנו שדרוש משהו שונה.

כך נולד הרעיון לעשות ג'סטה אישית פשוטה. קנינו כמה זרי-פרחים. יצאנו בשבת בבוקר, שלושה - יבי, הצייר דן קדר ואני - והלכנו אצל המשפחות השכולות. אמרנו להן: קול היריות אינה קולה של ישראל. וודאי אין הוא הקול היחידי. גם קולנו הוא קול ישראלי. קולה של ישראל האחרת. ואולי: קולה של ישראל.

הלכנו מקבר לקבר, והנחנו זר על כל אחד מהם, בשקט, בלי טכס, בלי נאומים.

הדבר פורסם. כמה קללות, כמה חרפות, כמה מכתבי-שטנה ניתכו על ראשינו! ומכל ההאשמות שהוטחו בפנינו, ובעיקר בפניו של יבי, "הנוראה ביותר" הייתה: אוהב-ערבים!

האם יבי הוא "אוהב-ערבים"? בודאי שכן. 

הוא אוהב את הערבים, מפני שהם בני-אדם, ואהבת בני-האדם היא חוט השני בכל יצירתו. הוא אוהב אותם גם מפני שהם שייכים לארץ, לנופיה, לתולדותיה. 

לאחרונה נשמעים ברמה דיבורים הרבה על "אהבת ארץ-ישראל". דומני שאין זו אהבה כלל, אלא שנאה - שנאה לכל דבר, לכל איש, לכל אבן, לכל עץ, שאינם יהודיים. כל זה בשם אהבה לארץ מופשטת, ארץ הקיימת רק בדימיונם של בעליה, ארץ שהייתה והווה כולה עברית". 

הלב נדהם. האם אפשר היה לכתוב משהו נכון יותר, קולע יותר, על השנאה שיש בישראל היום? על שריפת משפחה ערבית בלילה בכפר דומא? ואם כבר אז, בשנות השבעים, כל העצומות, האסיפות והדיאלוגים היו כולם שחוקים משימוש וריקים ומעוררי בוז בעיני המארגנים עצמם - מה עוד נותר לנו היום? אפילו לא הכרתי את יבי ואת שירת המחאה שלו. גם זה אומר לי הרבה - על הקולות האחרים שנמוגים ואין להם זכר.  

כריכת הספר: אפרים קישון / בעד. 1970

פתחתי ספר אחר מהערימה, "בעד" של אפרים קישון. את קישון אני אוהבת מאוד, אהבה משפחתית שנשארת איתי עוד מהילדות. חיוך נבוך של חוסר אמון למראה ההוצאה: "קצין חינוך ראשי / ענף הדרכה והסברה". מסתבר שעניין "ההסברה" אינו המצאה של ישראל הנבובה של שנות האלפיים. נדמה לי שיש משהו כמעט פתוח ומתקדם בהודאה של צה"ל בשנות השבעים בצורך "להסביר" לחייל עצמו מה דעתו-שלו על מעשיו-הוא, ולא רק בצורך לעשות ספינים לתקשורת הזרה. בבחינת הודאה באפשרות של דיאלוג מורכב גם בישראל פנימה. הנה, מאיר אריאל יוצא אל השמירה עם המינגווי של אהרון אמיר, והחייל המתלבט יוצא אל הקרב עם קישון שימלא אותו בקצת גאווה לאומית. דין קישון כדין מם שמפיקים בדובר צה"ל בפייסבוק - הקלה קומית שתמתיק את הגלולה המגוייסת, בתקווה שמשהו בשובבות שבה יחנוק איזה סימן שאלה. וכך כתב קישון בהקדמה לספרו:

"חייל יקר,

קודם כל קבל את התנצלותי על שם ספרי. אתה צודק, אין זה מקובל שסאטיריקן רציני יילחם בעד משהו, תפקידו המוצהר לצאת למתקפה נגד אולם ומלואו. אולם אין כל סתירה, בסופו של דבר קשה לצאת לקרב אם לא יודעים על מה נלחמים.

אין נגד בלי בעד.

נוסף לכך, תסכים אתי, שלא כתוב בשום לכסיקון תחת הערך "סאטירה" שהיא חייבת להיות מכוונת דווקא נגד שר אוצר. עד כמה שנשמע מוזר הדבר אפשר לכתוב סאטירה גם עליך, על האינסטלאטורים, אפילו על יאסר עראפת ועל יונת השלום המצויידת בטילי אוויר-אוויר.

MAKE LOVE NOT WAR. עשה אהבה לא מלחמה, מפיצים בכל העולם המערבי סוכני סין העממית. הרעיון כשלעצמו באמת מלבב, נשאלת רק השאלה: מה דינו של עם העושה מלחמות מפני שהוא אוהב. אוהב את ארצו. מותר לו?

...

על כן ספרון זה הוא חדגוני במקצת. הוא עוסק בנושא אחד בלבד - בקיומנו, מאז מלחמתנו הראשונה ועד האחרונה בשביתות הנשק. אספתי את הספר בשבילך, חייל יקר, כדי שלא תתבייש בכך שהצדק אתך, כדי שתהיה בעד".

טוב, אני כבר מזמן לא חיילת, אבל אני מקבלת את התנצלותו של קישון על שם הספר. גם את המלצתו שלא להתבייש בכך שהצדק עמי אני מנסה לקבל, אם כי הצדק שאני שואפת אליו מחייב גם בושה. אינני יודעת איך אלוהי פחי הזבל סידר שאקרא דיאלוג ישיר ואקטואלי כל כך בין אורי אבנרי לאפרים קישון, עם אותה משוואת סכום אפס של שנאה ואהבה לארץ, ואינני יודעת מה להסיק ממנו. שמץ מן הסתירה הזו בין אבנרי לקישון בוודאי ליווה גם את השכן שלא הכרתי, העיתונאי שחיטטתי כך בספריו היום. הנה, משהו בכל זאת אפשר להסיק: הסתירה המכוערת, המכערת, אינה משתנה כבר עשרות שנים, ואולי אין טעם לצפות שתשתנה. העיתונאים מדווחים שוב ושוב על זוועות שנעשות בשמנו, צה"ל שוב ושוב מסביר לנו שלא להתבייש בצדקתנו. צועקים עלינו שהגיעה השעה לבחור את מי לאהוב ואת מי לשנוא. תיאטרון אימים שכזה שרוקד את עצמו לדעת עד שנטרקת עליו דלת הפח. אולי חבל שהוצאתי אותו משם.  

יבי / נמרוד: שירה, פרוזה, מכתמים. הקדמה: אורי אבנרי. אמנות: יצחק דנציגר. הוצאת רצון-טוב. 1978.

אפרים קישון / בעד. ציורים: דוש. הוצאת קצין חינוך ראשי / ענף הדרכה והסברה. 1970 (כך לפי האינטרנט - לא מצאתי את ציון שנת ההוצאה בספר עצמו. ובכלל, יש בספר עוד שפע טעויות עריכה והגהה, כמו שאפשר לראות בהקדמה שהקלדתי כלשונה למעלה. האם באמת רצה קישון לצאת כנגד אולם ומלואו, ולא כנגד עולם? אני מקווה שכן).