במלחמה בקיץ האחרון היה קשה מאוד לקרוא. ולכתוב. הדברים איבדו מובן. ואז היא דעכה, סתם זחלה חזרה לתהום שממנה בקעה, ועכשיו כולם מתנהגים כאילו הכל כרגיל. גם אני אכתוב כאן כרגיל.
הספר הראשון שהצלחתי לסיים אחרי המלחמה היה "יום הרפאים" של דוד שחר (1986). הכתיבה נהדרת, וכל זמן הקריאה חשבתי שהספר הזה הוא פשוט מקור הצלה ונחמה גדולה בימים הקשים האלה. זה היה בדיוק הזמן הנכון למסע קסום בירושלים המנדטורית. כאילו נקראתי ללוות איזו רוח דמיונית, איזו ציפור שמובילה אותי ברצף אסוציאציות וזכרונות בחדרי החדרים של טיפוסים חיים כל כך, נלעגים ואמיתיים מאוד. הציפור חגה והתכנסה סביב דמותה של לאה הימלזך, והספר הפך לדיוקן אכזרי אך מלא-הומור של מבקרת התרבות המרעילה את חיי כל הסובבים אותה. היא בעצם רק אחת משורה של מכובדים ששחר בז להם בספר, כולם רודפי כבוד וכח וחסרי עניין באנשים סביבם, אבל לאה הימלזך היא באמת הבזויה מכל. עד כדי כך שככל שנקפו הדפים קשה היה שלא לחשוד שיש אפילו איזה קו מיזנטרופי באופן תיאורה: האינטלקטואליזם דה לה-שמאטע שלה הוצג כאנטי-אימהי; הפמיניזם והדרישה לשיוויון זכויות הוצגו כמסרסי-זוגיות; והמיניות שלה, האותנטית כל כך, כלא יותר מפתיינות נלעגת שכמו מכריחה את גברים המסכנים שנקלעו לדרכה להביט בה, ממש בניגוד לצו שיפוטם הטוב. ובכל זאת, חשבתי, זה עדיין דיוקן אמין ומלא אבחנות. באמת, הרי ישנם גם אנשים כאלה בעולם. עדיין היה לי נחמד מאוד בירושלים המנדטורית.
בירושלים המנדטורית של שחר לא היו רק אינטלקטואלים בזויים, אלא גם ערבים. אלה היו הנהגים של בעלי-השררה הבריטים או היהודים, המוכרים בשוק והאיכרים. לאה הימלזך רואה בהם כעמך סמלי ומנסה לחנך אותם למהפכנות קומוניסטית ומודרנית, והם, בדרך כלל, משיבים לה בסלחנות ובכבוד שאינו מגיע לה ומקפידים לדבוק בתפישות הזוגיות המיושנות שלהם ובדת המיותרת שלהם. בניגוד לדיוקנאות המורכבים של הגיבורים הראשיים שלו, שחר מצייר ערבים במין ריפרוף חיובי אך לא מחייב, מין אוריינטליזם רך. רק איזה דוק של אלימות אורב בו, ואפילו הוא מתקבל כחלק מן הקסם. כך יצא שבכל מהלך הקריאה המשכתי לחשוב שזה ספר מרגיע מאוד. הקצב המערסל שלו מרחיק מתחים: יש בו רק אנקדוטה קטנה שמובילה לאנקדוטה קטנה אחרת, וכל כולו מבט פנורמי ארוך, משתהה, על רקמת חיים עמוסה בפרטים. הכתיבה באמת נפלאה. אמרתי לעצמי: הנה, תמיד היו טיפוסים, והם תמיד היו אותו הדבר, אותו סחי אנושי אהוב, וההווה תמיד היה בלתי-נגיש ובלתי-מובן למשתתפים עצמם, ממש כמו היום. ירושלים המנדטורית אינה שונה בהרבה מירושלים של שנת 2014. אז היה קשה פי כמה, אבל עובדה: כולנו עדיין כאן, וכולנו עדיין בני אדם, נכון?
אלא שלא כך הוא. יש אמנם מסר רלוונטי להפליא בקריאה ב"יום הרפאים" בקיץ 2014, אבל הוא רחוק מלהיות מסר מערסל או מתקתק. שרשרת הזכרונות המהורהרים מגיעה אל סופה בחורשת שנלר, במה שנדמית כסצנה רומנטית חביבה, או מקסימום כקומדיה של טעויות מהזן הבלתי-מזיק. לאה הימלזך - היא, שלנצח מתבזה, שנכשלת בצורה כה עקבית להבין את האנשים שמולה, שנואשת ללהק את עצמה בסצנות מפוארות שיעניקו לה חותמת של אישור - מתגלגלת למה שנדמה לה כגילוי אהבה מפתיע מפי דאוד, הנהג הערבי. לקוראים ברור שאין כאן שום אהבה, אלא רק סקס חסר לב עם גבר שבז לה ו(במחילה!) - פשוט מזיין אותה בתחת, ואפילו את זה עושה בחוסר חשק. טוב, חשבתי, זה נורא וולגרי, אבל אולי הוולגריות הזו הולמת את המעמד במדויק? אין מה להתחסד, הרי הימלזך היא טיפוס אנוכי, באמת אשה זוועתית, והמפגש הזה ממחיש בצורה נלעגת את העיוורון שלה לזולת.
קאט חד: המפגש המתנשם הופך להמון ערבי תאב דם הפושט על יהודי ירושלים. ואין אפילו זיק של הפתעה באופן שבו מתאר שחר את היהודים - אותן בריות משונות שכבר למדנו לאהוב - מתכנסים בבתיהם ומבריחים את הדלתות. דאוד, הנהג, נמצא בין הפורעים. לראשונה הוא לבוש בלבוש ערבי מסורתי, ולא בלבוש האירופי הקבוע שלו. הנה, כאן מתגלה האמת. ואין רמז ללאה הימלזך.
אז זה מה שנותר לנו, אם כן. שחר מסרב לנפק ספר זכרונות שמתרפק על נוסטלגיה נשכנית. הוא רוצה שבסיום הקריאה נזכור שזה ספר על שמאלנית (ויש לומר, סמולנית) הזויה, שנדבקת לססמאות ואינה מסוגלת להסתכל נכוחה בבני האדם שמולה ולקלוט את המציאות העוינת והמורכבת שבה היא חיה. עונשה ההולם הוא שהערבים יזיינו אותה בתחת ואז יפשטו בחמת רצח על תושבי עירה. ואני מסרבת לקבל את הפרדיגמה של שחר. חייבת להיות בחירה שתרומם אותנו, את כולנו, מעל למשוואות האפלות האלה, שתשבור את לולאת האלימות חסרת-הפשר הזאת שקושרת בין ירושלים המנדטורית למלחמת 2014.
יום הרפאים / דוד שחר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה