רמז מוצפן באלבום בולים מאוסטריה

כשהייתי באוסטריה היו לי הרבה הזדמנויות לשוטט בכל מיני חנויות מיוחדות ושווקי פשפשים. ההיסטוריה באוסטריה איכשהו מתומחרת זול יותר, ואפשר לקנות בה אוצרות משומשים בכלום כסף. מסגרות מפוארות לתמונות. אוספי תיקים ונעליים שהותירו קשישות. תיבות תפירה עתיקות עם כל הפיצ'יפקעס של המנוחה עוד בתוכן. בשוק פשפשים ראינו, אני ויעל, חברה ישראלית, איך מוכרים גלויות ישנות עם תמונתו של היטלר בשני יורו הגלויה. נדהמתי. ביקשתי רשות לצלם, והמוכרים אישרו בחוסר עניין גמור. יש קשר בין הדברים הללו: בין העובדה שהתאפשר לקשישים האוסטריים, אותם בעלי אוספים שנפטרו, ללקט פריט אל פריט עד שהצטבר לכדי אוסף עצום, בין העובדה שאוספיהם של הסבים שלי תמיד חסרים ושאוצרותיהם לנצח אבודים, ובין אותן גלויות של היטלר. והן מוצעות למכירה בגלוי, ללא התנצלות. זה אפילו לא חוקי למכור חפצים נאציים באוסטריה. יש לממורביליה נאצית שוק אדיר, כמובן, גם בקרב חובבי היסטוריה שלא מזדהים עם עמדות נאציות; ובכל זאת. יעל עוד רצתה לקוות שליד הגלויות נמכר גביע קידוש, אבל לא. זה היה סתם גביע כסף ישן. 

 

משהו מן הרוח הזו המשיך ללוות אותי באוסטריה אחר כך. בחנות בולים במרכז העיר גראץ חיטטתי בערימה של אלבומים ישנים שהוצעו למכירה בזיל-הזול אחרי שהופשטו מכל הבולים שבעלי החנות ייחסו להם ערך. אלו אוספים שונים מאוד מאוספי הבולים בישראל, שכה רבים מהם הם "אוספי בר-מצווה". העולם, כפי שהוקפא בהם, הוא אחר מן העולם שהוקפא באוספים שיש לנו. אצלנו, לאוספי הבר-מצווה יש תאריכי התחלה מוגדרים, המדינות האפשריות בהן - מוגדרות גם הן; וגם טווחי הפעילות שבהם מוגדרים יחסית, עד לדעיכת העניין של הילד שהתבגר. אפילו אם האוספים שלנו מתחילים הרבה אחרי 1948, תמיד יש בהם את אותם בולים נדירים של "דאר עברי" שהילד השיג בעמל רב, ואת ההבלחות המרגשות של אפריקה ושל המזרח הרחוק - תמיד כבולים בודדים, בני-זמנו של האוסף, ולעולם לא כירושות. האוסף מתעד במדויק את טווח השנים של תכתובת האם עם הדודה מאמריקה, על תועפות בוליה הכפולים והשלמת הסדרות העמלנית שבה, ואת קיבוץ הנדבות מן השכנים, שתרמו באופן שיוויוני בולים מצרפת ומהונגריה לכל ילדי השכונה. האוספים שלנו כמו נולדו מן הריק. העולם שבהם קטן וצעיר, והאופק שלהם צר להכאיב. ברור שכמעט ואין בהם בולים ערביים, למשל. אני בוודאי עושה עוול, ובוודאי ישנם אוספים ישראליים שמספרים סיפור חיים אחר. ובכל זאת נדמה לי שיש איזה נראטיב קבוע שאוספי הבולים המקומיים שלנו מדקלמים שוב ושוב. אבל שלדי האוספים שנותרו בערימת האלבומים בחנות האוסטרית היו שונים. די היה בעתיקותם, שתומחרה בזול מעליב, כדי להבהיר עד כמה הם שונים. היה בהם ייצוג מדוד, חסכוני, למדינות ברחבי העולם - עדות לאספנות שיטתית והישגית, מקצוענית ממש, ולא לתכתובות אישיות עם איזה אדם קרוב. וכך נותרו באלבומים שבערימה, ללא דורש, בולים בני למעלה ממאה שנים ממדינות שכבר אינן קיימות מזה שנים רבות - כל מיני ממלכות לרגע וישויות אבודות באותיות קיריליות. כולן לוקטו כאקזוטיקה שיש לשמרה וקוטלגו על-ידי האספנים המתים באופן מסודר, עם הגיון פנימי עקבי. הבולים שנותרו בהם עכשיו, אלו שלא נמצאו ראויים לסחר בולים רציני בעיני בעלי החנות באוסטריה, לבטח היו זוכים להערכתם של ילדי בר המצווה הישראליים, המבודדים ונטולי השורשים, אי שם בשנות השישים והשבעים.  

זה היה הלך הרוח שלי שעה שחיטטתי שם. והנה, בתוך אחד מן האלבומים הישנים שהופשטו מכל יקרי-הערך שבהם ונזרקו בערימה ב- 10 יורו ליחידה, מצאתי מסר שכמו הוצפן במיוחד בשבילי. 

בעלי האלבום המסוים הזה הקצה דף קמצני, כאילו ללא הענקת תשומת לב מיוחדת, לבולי צלב קרס; אבל תחתם הוא בחר למקם בולים מישראל. זה ריגש אותי מאוד.  

בצל סיפורים נשגבים

ספרה של נורית זרחי, "בצל גבירתנו", הוא ספר מרגש, ממש נפלא לפרקים. לפרקים הוא דווקא קטן וחלש, למרבה הצער. אולי הסיפורים הגדולים שבתוכו אמורים לתת מעוצמתם לסיפורים המסכנים יותר, אבל זה לא תמיד מצליח. אולי העומס המוטל על הסיפורים החזקים גדול מדי בהתחשב במערך הכולל של הספר. בסך הכל, אין כאן אלא קובץ צנום בן תשעה סיפורים, חלקם קצרים מאוד, וכולם מרווחים מאוד וגדולי-פונט; הם מסתיימים ממש במחצית הספר עם אחרית דבר מאת ד"ר שי צור, שאורכה כאורך הסיפורים עצמם.

היה לי, אם כן, הירהור כפירה. תהיתי אם אולי מוטב היה לפרסם את הסיפורים העיקריים, הנשגבים באמת, בספרון נפרד, שהיה מצדיק את עצמו ללא התנצלויות. כך, אפשר היה לאחד את כל סיפורי ההתחלה - "יחסים מסוכנים", "עוץ", "המזוודה", "בצל גבירתנו", "לא בדיוק לדעת", ואולי גם "הפסנתר" - שהם כולם ממילא מקשה אחת, חוט מחשבה אחד שנמתח, ולוותר על כל הסיפורים שחוסים בצלם. אני בוודאי הייתי שמחה מאוד לקרוא ספרון כזה. 

הסיפורים הגדולים בקובץ הם בעיקר אלו המציגים עצמם כאוטוביוגרפיים. החלשים הם בעיקר אלו המטאפוריים יותר, המרומזים, המינוריים. בתוך החזקים מספרת הדוברת בקול ברור על ילדותה ועל התבגרותה בארץ-ישראל, על עצמה והתהוותה. "כי בנוסף לפרח הציונות שפרח על הקיר הסדוק והמצוחצח, הכסיף בביתנו גם עץ הליבנה, שענפיו זימזמו ברוסית מלים אחדות שגבירתנו קלטה באווירן של אותן יבשות אותן חצתה בדרכה לכאן" ("יחסים מסוכנים", עמ' 14). פעולת הזיכרון בסיפורים הללו נוכחת ומורגשת, ובמיוחד אקט הבחירה בזכרונות מסוימים והפניית האצבע של זרחי לרבדים שנצברו בהם. תשומת לב גדולה מוקדשת ליחסי הכח בתוך הבית, המועברים בצורה משכנעת מאוד, עם שלל אמצעים להמחשת הריחוק המשפחתי. "אולי התלתל הזה, אומרת גבירתנו מכסא הגלגלים ומושכת בשערי. מאז ומתמיד, כך נדמה לי, קישרה את התלתלים שלי לכאוס, למין בוטות המופנית כלפיה" ("בצל גבירתנו", עמ' 38). ב"עוץ" לקח לי זמן להבין שרומשקה הוא למעשה אביה החורג של המספרת, ודי בגילוי המאוחר הזה כדי להבהיר עד כמה היטיב הסיפור להעביר את תחושותיה כלפיו. לעומת זאת, בסיפורים החלשים הזיכרון גם הוא חלש ומעודן, מסונן אפילו. רק מעט מן האירועים והתחושות חודר אל הקורא מבעד לאיזה ערפל. בגלל הקשרם של הסיפורים עולה החשד שזהו בעצם זיכרון גולמי, כזה שהעלאתו על הכתב היא בעיקר תרפויטית, ולא בהכרח הבנייה ספרותית. ואכן, כמעט ולא קיימת בהם אותה מסגרת המאפשרת לקורא הזדהות או הבנה. העירפול הזה עשוי להיות נכון והולם לתחושתה של זרחי, נאמן לאוירה הנחוצה לסיפור, אבל הוא אינו נדיב כלפי הקורא. הוא מדלל את הקריאה ומחליש אותה. 

הצרה עם הצעת העריכה הדרמטית שלי, להשאר רק עם סיפורי הליבה האלה, היא שהקורא היה מאבד חלק ממשפטי הזהב של זרחי. וזה אכן אובדן של ממש, כי בין כל הסיפורים, גם החלשים, משובצים משפטים יפים כל כך, משפטי פרוזה-שירה של יופי אדיר. רבים מהם נוגעים לעמדתה של זרחי כלפי פעולת הכתיבה שלה עצמה, בעבר או בהווה. למשל: 

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. 

לא, המלים רצות בשטף

עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר

זה הזיוף שבכתיבה" ("בצל גבירתנו", עמ' 43).

"העולם קיבל בחזרה את פעימת העומק שלו" ("בצל גבירתנו", עמ' 62).

"באמת, מי זקוק למה שחש מישהו אחר... - אבל... יש אנשים...

היא מקווה שעד סוף המשפט האנשים הללו יתעוררו לחיים" ("פסטיבל", עמ' 65). 

"האם אני מדברת על המאבק המתמיד בין התשוקה להתבטא לבין הפחד לבלוט"? ("הפסנתר", עמ' 85).

נורית זרחי / בצל גבירתנו

כמו שיודעים, ככה אני יודעת; מתן חרמוני / ארבע ארצות

אני מכירה את רחוב ארבע ארצות בתל אביב של היום, ונדמה לי שאני מבינה איך יכול להתחבא בו דבר כזה. מן ספר כזה, עם תדר כזה, תזזיתי ומיואש, ודיבור בקצב חולני, רפטטיבי, מצד אחד סלחני ונדיב כלפי חולשות הדובר והסובבים אותו, ומצד שני שש לעלוב בעצמו ובזולת כל מיני עלבונות ציוריים. זאת השפה העסיסית ששם חרמוני בפי הגיבור, יהושע רדלר, ולי נדמה שממש כך אמורה הייתה להשמע העברית לו הייתה יידיש. איך אני יודעת? כמו שיודעים, ככה אני יודעת. זה, אגב, משפט שחוזר על עצמו הרבה מאוד בספר. ספק אמרה ביידיש מעוברתת, ספק לופ פנימי של רדלר. יש לא מעט אמרות כאלה, והן רק הופכות ליותר ויותר משכנעות ונגישות ככל שהקריאה נמשכת. כי רדלר חוזר על כל דבר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם גובר החשש של הקוראת לשפיותו, ואז כבר חייבים להמשיך ולקרוא. ובאמת, למה שישאר שפוי, בתל אביב הבוגדנית הזאת של שנות האלפיים? כתבי יד אובדים בה בדואר והמיילים נכתבים בה במשורה ואין לבטוח בהם. 

זה ספר מצוין, באמת. הוא מצליח לשמור על קלילות המעשייה היידישסטית, המתבדחת על חשבון איזו אומללות יהודית גנרית, ולצד זאת, יש בו גם כיסים עמוקים של סאבטקסט, פזילות גבוה למעלה וביקורת מכאיבה על תל אביב של מטה. ולצד כל זה, חרמוני שותל גם שפע עקיצות כלפי עצמו וכלפי שלל בני דמותו המאכלסים את הספר. והכל מאוד נחמד. 

יהושע רדלר, סופר עברי הכותב על עולם היידיש שלא הצליח מימיו לפרסם ספר או אפילו לסיים כתב יד, נכנס אל החיים שהשאיר מאחוריו קשיש שמת. לא סתם נכנס, אלא ממש לובש את חליפותיו של המת, קורא את מכתביו ואוכל מהקטניות שלו. וזה לא מקרי, כי רדלר מסביר: "כן, אפשר להכביר מלים ומלים על סופר שמבקש לכתוב רומן והמלאכה לא צולחת בידו... על הפרקים וקרעי העלילה שהיו בידי אומר רק זאת - שוו לנגד עיניכם ערמת בגדים: מכנסיים, חולצה... החולצה תחובה במכנסיים, הסוודר מרושל עליה... אבל בתוך כל הבגדים האלה אין איש, אין דחליל בתוכם אפילו" (עמ' 33). אבל הנה, אל תוך הבגדים הריקים האלה הוא בכל זאת נכנס, הסופר הכושל הזה, ולפעמים גם השד שלו, נחום, גם הוא נכנס אליהם. אבל זה לא ממש עוזר ליהושע רדלר, כי חליפותיו של המת אמנם כן מביאות עמן את העלילה שנקרמת לה מתוך העליבות התל אביבית, אבל לא המת, ואפילו לא השד, אינם הופכים לסופר יידיש רב-תהילה מן הסוג הנכסף. בעצם, אפילו לא לסופר עברי מן הסוג הנכסף. אולי מין מת סלב שכזה על חליפותיו ממתין להם ברחובות הסמוכים, אולי ברחוב איציק מאנגר, אבל דווקא לא בארבע ארצות. רק צרות מחכות בארבע ארצות. אשתו של רדלר עזבה אותו. נושיו רודפים אחריו. השד דורש ממנו שיתחלק במשאביו המוגבלים. זה לא שאלוהים נטש אותו, אלוהים אפילו לא מוזכר כאופציה. החיים דוחפים את יהושע רדלר למקומות שסופרים יהודיים מוסריים מקווים להמנע מהם. תל אביב שלו נעלמת לו כל הזמן, מהבהבת הבלחים של השוחט היהודי בכפר באירופה של המאה ה- 19, יורד עליה כל השלג של ורשה מתחילת המאה, ציורי שאגאל מתממשים בה ומתערבבת בה ניו-יורק של מלמוד, של קווליר וקליי, של תולדות האהבה של קראוס ולפעמים גם חשש לאיזה רמז אמריקני זול יותר, כמו מועדון קרב. וזה חשוב, כי נדמה שכל היידיש הזאת איכשהו לא הייתה מגיעה דווקא עכשיו לסצנה הספרותית של תל אביב המודרנית אלמלא הייתה עולה בזמנו על ספינה לניו-יורק, להציל את נפשה ואת זיק ההומור שלה. נדמה לי שאם הייתה היידיש עוגנת רק לחופי תל אביב, הייתה בוודאי מתייבשת ומתה לגמרי, בלי שום סיכוי שתקום לתחייה בתל אביב של היום כמו איזה נחום (תקום). ובאמת, הקוראת הזאת סבורה שהסופרים היהודים האמריקאיים, הישנים והחדשים, הם שהצליחו לשים חותמת אופנתית על תחיית היידיש הנוכחית בישראל, וחרמוני חב להם הרבה מאוד. כמו שאומר בצלאל, פרח סופרים (שיהושע רדלר מאשים בהזנחת מקצועית שהובילה לרדיפתו של יהושע בידי המשטרה): "יידיש זה עכשיו חומר חזק. בשנה שעברה ערבית הייתה במודה, ועכשיו יידיש" (עמ' 222). אכן. 

החילוניות הייידישסטית של חרמוני מסתדרת מצוין בתל אביב, אפילו אם היא שזורה בעל-טבעי ובשדים יצריים שקוראים להם נחום. חרמוני אולי חב הרבה לסופרים שהחיו את תהילת היידיש בספרות העכשווית באמריקה, ויהושע רדלר אולי חב הרבה לסופרי היידיש של פעם, אבל בסופו של דבר מי שחי על חשבון הזולת הוא דווקא הנחום הזה. מעכשיו כולנו נחשוד בכל הנחומים שמתהלכים בינינו בצפון דיזנגוף, ובמיוחד בשובבים שבהם. אולי הם בכלל שדים דוברי יידיש שמנסים לחיות על גבם של הסופרים העבריים שמגרדים פה את פרנסתם בין הנושים.    

מרחוב ארבע ארצות אפשר לרדת לארלוזורוב, לקחת אוטובוס ולהגיע צ'יק צ'ק לדגם ועד ארבע הארצות בבית התפוצות. 

מתן חרמוני / ארבע ארצות