יום שלישי, 7 בינואר 2014

מט ילדים / בלה שייר

קריאה נהדרת שהזדמנה לי: מט ילדים. כבר נתקלתי בסיפור קצר מאת שייר באחד מכתבי העת, והוא נראה לי מלא רגש וחן אבל בוסרי ולא ערוך דיו. ועכשיו קראתי את ספרה, מט ילדים, והוא באמת נפלא. הוא נפלא בזכות הנובלה הראשונה שבו, ששמה כשם הספר: מט ילדים.


בנובלה מוצג עולמם הפנימי של ילדים בגילאי הגן החיים בגוש בניינים בברית המועצות. החצר המשותפת היא ג'ונגל עוין. הילדים מנווטים בו באומץ, אבל מפסידים ומסתגרים. הדירות הקטנות והעלבונות היומיומיים של הקיום בצל הקומוניזם מצמיחים דרמות משפחתיות. הן אמנם נצחיות ולכן מוכרות לנו, הקוראים העייפים, אך הן בכל זאת חד-פעמיות ואפיות בחייהם של הגיבורים הקטנים. אפשר היה לספרן ביאוש קר, אבל שייר מתבלת את השגרה החמוצה בתחושת חדווה זהירה, לבבית. דרכה אנחנו עדים לכל הדברים הפרטיים ביותר שבתודעת הילד: גילויי השפה, החפצים המואנשים, הניסיונות התמהים לפענח את הסביבה. היומיום ראשוני והרה גורל, ולכן נורא, אבל גם קסום - חומר גלם לשמחת ילדות. שייר כתבה על כך בצורה אמינה להכאיב ומלאת פלא, שובת לב. 

  
הנובלה השניה, גלית וגורדון, והסיפור החותם את הספר, פעמיים - מוארים יפה בזכות הנובלה הראשונה, אך יתכן שבלעדיה היו אולי מעט מרוחקים ממני, הקוראת הזהירה. הם חסכניים מדי מכדי להוריד בי את כל החומות. אלא שבסופה של הנובלה הראשונה כבר הייתי דומעת, ולא הייתה לי אפשרות להתגונן הלאה. אחרי עוצמות הרגש של מט ילדים, גם הטלגרפיים שבתיאורים עשו עליי את פעולתם ועוררו התמסרות שלמה.  


ביחד, כל הסיפורים מתאחדים לכדי ביוגרפיה מובנת וטבעית לנו, כאן בישראל. ילדות בברית המועצות של פעם שהופכת לתקופת רווקות מתארכת בתל אביב של מלחמת המפרץ (בנובלה גלית וגורדון), שהופכת להזדקנות מנוולת כאן, עכשיו (בסיפור פעמיים). קו היסטורי מחבר בין כל הזירות השונות הללו, שהופכות לעלילה של יהדות זרה שהיא מחלה פרטית, איומה, שיש לשאת בדד בתוך התא המשפחתי. זו אותה מחלה התוקפת את הילדה המגלה כי היא יהודיה, זרה במולדתה שלה, ואותה מחלה התוקפת את העולה הבוגרת המגלה כי היא זרה בישראל. המחלה הופכת להפסד בג'ונגל, הפסד שדורש צמצום ציפיות, צמצום שברגש. 


אלא שלשייר אין אשליות: זו גם מחלת זרות כללית שאין בינה לבין יהדות דבר. לא היהדות, לא העלייה, אפילו לא ישראל - לא בהן שורש ההפסד. אני חוזרת בתום הספר להתחלה, לדרמות ילדי הגן בחצר המשותפת שבברית המועצות, לניסיונם של הילדים לגונן על עצמם מפני יהדותם. הם מנסים להתגונן גם מפני אינספור זרויות אחרות, וגם - וכאן באמת טמון הלקח - לגונן על הוריהם, עוד בארצם, בדירתם הראשונה. הנטל כבד תמיד. כאילו שייר אומרת לנו: גם אם לא היינו עולים, גם אם היו נעשות בחירות אחרות, עדיין היה עלינו להצטמצם.  


את הרשומה אני מלווה בצילום יפה של אנה ים, שנדמה לי שתופסת בצילומיה הרבה ממה שבלה שייר אומרת על עולים בישראל. יום אחד אולי אחסוך מספיק כדי לקנות לי צילום שלה. 




    

יום שבת, 4 בינואר 2014

קריאה משפחתית בלאוקון ובניו

סבתא שלי מזמנת אותי לביתה לשיחה. יש לה משהו חשוב מאוד לשוחח עליו. היא כועסת. כועסת מאוד על הספר שהבאתי לה לקרוא מן הספריה. הספר הוא ספרו של ריצ'ארד בריליאנט על פסל לאוקון ובניו. כבר שוחחנו עליו קצת כשהחלה לקרוא בו, אבל אז אמונה בספר היה שלם יחסית, פתוח להפתעות חיוביות. כעת הספר הוחזר לספריה (אחרי שהוזמן! על-ידי מי?). הסקרנות לא באה על סיפוקה, ורק תסכול נותר.
אז, בשיחה הראשונה, סיפרה שראתה את לאוקון כשביקרה בואתיקן בשנת 63 עם פאפא טיבור. הם נסעו ביחד לנופש ברומא. היא הסתכלה על לאוקון זמן רב, סיפרה, אבל לא הצליחה להבין. היא לא ידעה עליו כלום אבל חשיבותו הייתה ניכרת, ואי-הידיעה הייתה קשה, מטרידה. היא לא הכירה את הסיפור. ואז, כשבילתה כל המשפחה חצי שנה ברומא, שוב ראתה את לאוקון. אבל היא מעולם לא ידעה עליו מספיק, וזה הציק לה. לכן הספר שהבאתי-אני היה חשוב. הוא עורר מחדש, מבלי שתכננתי, שאלה ישנה, לא-פתורה.
אלא שהספר, למרבה אכזבתה של סבתא, משתמש בלאוקון כנקודת מוצא לדיון רחב יותר, רחוק יותר, על התקבלות ועל שינוי משמעות בעיני המתבונן. על מורשת אמנותית בכלל. חשבתי שהיא מאוד תתעניין בזה. נדמה לי שעד לפני שנה עוד הייתה מתרגשת בדיוק מן ההיבטים האלה. אבל כעת היא כועסת מאוד.
איך זה, היא מזועזעת ועיניה מתגלגלות, שמופיעות בספר יצירות לא קשורות לחלוטין? ולסקאז? את בלייק היא מבינה, זה אותו נושא, למרות שמעולם לא אהבה את בלייק. לא. אבל למה לשים יצירות שאינן קשורות בשום צורה ללאוקון? היא משתאה, המומה ונעלבת. זהו העולם הפוסט-מודרני שהיא בזה לו, שפוגע ברגשות התרבותיים שלה. 
אני מנסה להגן על הספר (שגם אני עצמי לא לגמרי הבנתי). זה ספר על אינטרפרטציה של אמנות, אני מנסה לומר. על האסוציאציות של החוקר. על החשיבות של היצירה בהיסטוריה, על לגאסי והריטג'. אני מדברת בקול רם מאוד. בוחרת רק במלים באנגלית או בלועזית, שאפשר להבין גם ללא משפט. אבל היא לא משתכנעת, מביטה בי בחוסר-אמון. לא, היא פוסקת. אני לא מבינה את זה. זה לא. פשוט לא. 
לאט לאט אני יורדת לסוף דעתה. היא סבורה שהספר בורח מן הבעיות האמיתיות, הדחופות. היא עצמה רואה את הבעיות נכוחה. מה הסיפור של לאוקון מן המיתולוגיה? מדוע הוא לא ידוע לה? מדוע אין עוד הרבה ממנו בפיסול הקלאסי? היא שואלת אותי בחשד גדול. זה דיון שהתחלנו בו כבר בשיחה הראשונה. אני מנסה לספר לה את המעט שהבנתי אני מהספר: זאת ואריאציה פחות מוכרת על סיפור הסוס הטרויאני, אני מנסה שוב להסביר. לאוקון היה כהן שהכעיס את אתנה, ולכן הוא ובניו נענשו. זאת פשוט גרסא פחות מוכרת, פחות פופולרית של המיתוס המוכר. אבל איך אני לא מכירה את הסיפור הזה? היא מתרה, מתכוונת שהסוגיה חמורה ונוגעת לתרבות המערבית בכלל. ולמה אין עוד פעמים את הנושא הזה באמנות? היא מקשה עוד, מנסה להבהיר שיש כאן תעלומה גדולה בהרבה, אולי מעשה-מרמה. נכון, אני מסכימה. אין הרבה. אבל בספר יש קצת איזכורים. בציורי קיר בפומפיי. נכון, היא מסכימה בחוסר-רצון, אבל ממתי הם? יש פה בעיה. קשה לי לקבוע אם היא מתוסכלת משוויון הנפש שלי, רוצה שאתעצבן ביחד איתה, או מבקשת שאתן לה תשובה קונקרטית. שוב אני מנסה להסביר: בדיוק בגלל זה קראתי את הספר, אני אומרת. אני מתעניינת במושג הקאנון באמנות הקדומה יותר, ורציתי להבין את המקרה של לאוקון. למה משהו, מיתוס או יצירה, נכנסים לקאנון. זה בדיוק מה שמעניין כאן. 

זה עשה לי - היא מתחילה להסביר, אבל אין לה מלים. היא מנסה כל מיני ביטויים בגרמנית וצרפתית, אבל רואה שאינני מבינה. לכן, היא מנופפת בזרועותיה ומסננת "ררררר" תוקפני. היא מתכוונת שהספר עורר בה זעם.