שנת הבשרים שלי / רות אוזקי

בשיטוטיי במדפי PS בספריית האוניברסיטה אני דולה את השמות המוכרים לי, אלה שנדמה לי שהפרסום שלהם משמש כהמלצה טובה. הספר "שנת הבשרים שלי" קפץ לי לעין ממדף די גבוה, כי ידעתי שהוא ספר מוכר מאוד. ואכן, העותק באוניברסיטה היה משומש להפליא, סימן בדוק למקומו בשיח האינטלקטואלי המודרני. דמיינתי שהוא רומן משפחתי אפי, אולי במסורת ההעצמה הנשית האמריקאית-אסיאתית של אמי טאן וחברותיה. חשבתי שהסופרת תתאר בו שנה של מסע אירוטי עם אבטיפוסים גבריים שונים, שבסופו היא תתמסר לחכמתה השורשית של סבתה שתתקשר עמה מן המתים בחזיונות. לא עלה על דעתי שהסופרת התכוונה לבשרים של ממש - בקר, חזיר, עוף וטלה. 

למרות האכזבה, קארמת מדפי PS שירתה אותי נאמנה: זה אכן ספר טוב מאוד, אם כי לא מעורר תיאבון. רות אוזקי מביאה את סיפורה של קולנוענית יפנית-אמריקאית שמבלה שנה בצילומי סדרה תיעודית על צריכת בשר בארה"ב. הסדרה הדוקומנטרית שלה אמורה לעודד את היפנים לצרוך בשר אמריקאי, ובכל פרק על הקולנוענית להביא את סיפורה של משפחה כל-אמריקאית אחרת על-מנת להמחיש כיצד אכילת הבשר מכוננת את אושרה המשפחתי. על-רקע זה, כצפוי, מתפתחות אינספור הזדמנויות קומיות ואבסורדיות. זאת קומדיה עצובה, מבוזה ומבזה, ועד מהרה הסיטואציות התיעודיות מסלימות לכדי אלימות מסוכנת, שהופכות את הספר לכתב אישום כנגד התרבות הצרכנית ותעשיית הבשר, ובמיוחד השימוש בהורמונים בגידול בקר.

הטענות הקשות שמועלות בספר כנגד השימוש בהורמונים היו כנראה יוצאות-דופן בשנת פרסומו, 1998, אבל בקריאה בשנת 2013 הן מצטיירות כמתונות ובאנאליות. הגיבורה לוקחת על עצמה מאבק שנראה בלתי-אפשרי ב- 1998, ואיים על פרנסות של מיליונים ועל אידיאולוגיה של עוד כמה מיליונים. לכאורה, זה לב הדרמה העלילתית: מאבק חסר-סיכוי על שינוי תודעתי עמוק, בקנה-מידה עולמי. והנה, מפתיע לגלות עד כמה הבדל של 15 שנה יכול להיות משמעותי מבחינת התודעה הציבורית. היום זה נראה מיושן להזדעזע בזעקת הפתעה מסודותיה של תעשיית הבשר המסחרית. אנחנו, הקוראים של שנת 2013, כבר שמענו הרבה על אכזריותה של תעשיית הבשר, על הפגיעה שלה בסביבה ועל קשירתה בחולי.

ההתיישנות הזאת גרמה לי לקרוא את כל הדיונים על תעשיית הבשר האפילה במעין קריצה: הדרמה שבגילוי הסודות הללו כבר לא כל כך דרמטית. לא הצטערתי: גם בלי להשאב לדרמה הבשרית, זה ספר מצוין וכתוב להפליא. הבשר הוא רק תירוץ. זה בעצם ספר על זהותה החצויה של הגיבורה בין ארצות הברית ליפן. אמת, במוקד העלילה ניצבת תעשיית הבקר האמריקאית, אבל הסופרת מקפידה לבזות את יפן במידה שווה, ועלילת המשנה היא תיאור מחריד ומשכנע של יפנית שבעלה מתעלל בה. גם בגרסתו "הצמחונית" זה ספר מרגש על מאבקן של נשים, על זהות אישית מול אילוצים כלכליים והתניות חברתיות, ועל הצורך להפוך לאם ולהקים (או שלא להקים) משפחה. ועדיין, הוא לא מטיף או צדקני, אלא הומאני ואופטימי בדרכו. בהיבטיו האלה "שנת הבשרים שלי" הוא טקסט כל כך חזק ואמין, כל כך מעורר מחשבה, עד שנשאלת השאלה מה הן הדרמות הנסתרות של ימינו-אנו. למה אנחנו עיוורים היום? לפני 15 שנה נדרשה הגיבורה למצפון יצוק מברזל ולאומץ-קאמיקזה כדי לעורר מודעות לעוולות תעשיית הבשר המסחרית, למרות שכולם רצו להעלים עין ושהמאבק עלה לה במחיר אישי כבד; היום המודעות לנושא הזה הובילה לשינויים מהותיים במציאות ובתודעה הגלובאלית. אז מהן העוולות היומיומיות, הבסיסיות, המרעילות את חיינו כאן בישראל של 2013, ונדמה שאי-אפשר להפנות אליהן את המבט? מהן העוולות השקופות סביבנו, שהן כל כך שורשיות עד שנדמה שאין להן תקנה? בעוד 15 שנה הדרמה תשאב מהן, וכולנו נהיה למודי-ניסיון ונגיד: נו, ברור שזה הרעיל אותנו.  

שנת הבשרים שלי / רות ל. אוזקי

תרגמה מאנגלית: אלינוער ברגר

עם עובד, 2001

אולפן גרמנית בגן עדן

זה גן העדן, אומרת המארחת שלי. אנחנו יושבות לקפה בגינתה הקטנה בלב שכונה סגורה בעיר גראץ, השנייה בגודלה באוסטריה. מספר תושביה בערך כמספר תושבי חיפה. היא מתכוונת לומר שזה המקום שאליו מגיעים מארצות אחרות כדי לבנות חיים נוחים ולמצוא שלווה. המשפט נאמר בהקשר לביקור שחזרנו ממנו זה עתה, בבית ידיד המשפחה המצרי, שאירח אותנו לארוחת צהריים. שאלתי אותה אם לא הפריע לו לגלות שהסטודנטית הזרה המתארחת אצלם מגיעה מישראל. היא מבטיחה לי שלא. בעיני הוא נראה מהוסס. הוא הגיע לאוסטריה לפני יותר משלושים וחמש שנה, היא אומרת. הוא כבר לא מצרי, הוא אוסטרי. ואין לו משפחה במצרים? אני שואלת. יש לו, היא מרצינה. הם רוצים לבוא לכאן, אליו, אבל החוק לא מאפשר להם. הם ניסו גם לעבור לאחיו שבקנדה. אבל הם תקועים במצרים. הוא דואג להם מאוד. אני מהנהנת בהבנה. לכן היא מסכמת: כאן גן העדן.

הגינה הקטנה קרובה לאחד משני האגמים הפרטיים שבמתחם. שטים בהם ברווזים. מסביבנו שומרים כלבה, חתול וצב מחמד. ילדי השכנים מברכים לשלום. זהו יקום ביתי קטן שמגלם את האווירה הרב-תרבותית שבגראץ, אותה "מולטי-קולטי" שכולם מתגאים בה כאן או מתלוננים עליה בסתר.

בגראץ אני נמצאת כדי ללמוד גרמנית בבית ספר במרכז העיר. בכתתנו יש תמהיל מוזר של מולטי-קולטי: סטודנטים מרחבי אירופה שמשפחותיהם מימנו להם קורס קיץ חוויתי, תלמידים מן האוניברסיטה העברית ומהגרים שהגיעו לאוסטריה ממדינות חלשות באיחוד האירופי או ממקומות רחוקים בהרבה. כולנו לומדים ביחד כיצד להציג את עצמנו בגרמנית ולנקוב בשמם של חפצים. בין חברותיי הסטודנטיות נמנות מוניקה האיטלקיה, שהוריה עובדים בארמני, מרטינה הפולניה המבלה את הקיץ עם בני-דודיה שלומדים מוסיקה בגראץ, ופאולה, המתמטיקאית הרומניה, הישנה אצל אמה העובדת כאן. כולן מבקשות להשתלב בעתיד בעולם העסקים ומקוות שהגרמנית תהיה להן לנכס, וכל אחת מהן שוקלת לעבור לאוסטריה לתקופה או  לצמיתות בחיפוש אחר חיים נוחים יותר. בכתה יש גם שני ילדי מהגרים בני שלוש-עשרה, מרומניה ומסרביה. בתום הקיץ הם יתחילו ללמוד בבית הספר כאן בגראץ, בשפה הגרמנית שאותה הם עדיין לא דוברים. אחת מהם נוגעת ללבי מאוד. היא משתדלת לזייף גם כשאינה מבינה את הנאמר לה, תמימה וצעירה מכדי להבין שרמאותה ניכרת. יש גם שני סינים משנחאי שגרים כבר שנים בגראץ ועדיין אינם דוברים את השפה. אין שום קשר ביניהם, והם מייצגים שני קצוות של קליטה: האחת הייתה דוגמנית וכעת היא אשת עסקים מצליחה שמייבאת לאוסטריה סחורות מסין, והשני הוא אב לשניים המציג את עצמו כמהנדס אך בינתיים מתפרנס כטבח. דעתי נתונה באופן מיוחד לזוג פליטים מבוגר מסוריה. בהפסקות אנחנו מחליפים שלום מהוסס וחיוכים. נדמה לי ששני הצדדים מבקשים לשדר פתיחות, אבל לא מצליח להתפתח בינינו קשר של ממש. הם מתפרנסים כאן בדוחק, באים לסירוגין ואין להם זמן להכין שיעורי בית. ילדתם אינה באה עמם לשיעורים. העול שרובץ עליהם ברור. אני מנסה לשאול את האשה על משפחתם בסוריה ואין לנו מלים. באחד הימים אני רואה אותה מדברת עם המורה ובוכה, ואחר כך, עם התרבות הדיווחים על תקיפה של נשק כימי בסוריה, הם מפסיקים להגיע.

אווירת ההגירה מדבקת, אבל אני מסבירה לחברותיי החדשות שאני לא חושבת שאוכל לבנות כאן את חיי, כי אני חוששת מאנטישמיות. בתגובה הן מציעות לי לגור בערים גדולות בלבד, כי שם יש אנשים מודרניים. כפרים קטנים, הן מסכימות, אכן לא מומלצים לי. אחר כך אני הולכת עם חברה ישראלית לשוק הפשפשים. באחד הדוכנים מוכרים גלויות ישנות של היטלר לצד סכו"ם כסףעתיק. אני מבקשת רשות לצלם והמוכרת מאשרת בשעמום.

חברתי הפולניה מספרת לי שבין חבריה נהוג להתבדח על יהודים, אבל היא באופן אישי יודעת היכן עובר הגבול. חבריה לא תמיד יודעים. היא גם מספרת לי סיפור שמצחיק אותה מאוד, מין מעשיה מפורסמת שהיא מכירה על היהודי היחיד שמותר היה לו להסתובב חופשי בורשה במלחמת העולם השנייה: יצרן נקניקים. כל משפחתו כבר לא הייתה, אבל אותו השאירו. בגלל הנקניקים. היא אינה מבינה מה היא בעצם אומרת לי. בסופו של דבר היא מתוודה שבורשה היא יוצאת עם פוליטיקאי אולטרא-שמרן בעל עמדות קיצוניות נגד מיעוטים. מה שמלהיב אותה במיוחד בקשר ביניהם הוא הלהט האינטלקטואלי. מורתי האהובה לגרמנית גם היא מספרת לי בדיחת שואה. היא מדברת על תלמיד אחר מן האוניברסיטה העברית שחיפש אוכל כשר בגראץ ולא צלח, ושואלת אותי בקריצה של הומור שחור: הוא לא מכיר את ההיסטוריה? לא השארנו כאן אף אחד שיכין אוכל כשר.

ובכל זאת, אשמה אינה שקולה לאשמה, ואשמה אחת אינה מוחלת על אשמה אחרת. באווירת המולטי-קולטי בגראץ הישראליות אינה נחשבת לזהות אקזוטית או חביבה. נדמה לי שאמירת מקום מוצאי מרימה איזה צל על פניהם של בני שיחי. לא תמיד, אבל לא מעט. ישראל אשמה כאן, ואני, השמאלנית התל-אביבית, הנקייה כל כך בעיניי שלי, נדהמת שוב ושוב מן התפקיד שאליו אני מלוהקת. האם הם לא רואים שיש בינינו, האשמים, הבדלים? אני מתקוממת ומקבלת על עצמי את התפקיד לסירוגין, מבולבלת ולא עקבית. הזוג הסורי יכול היה לעזור לי לאשש מחדש את הדברים המתערערים כאן, לשחק לידיי כהוכחה לאמת הבלתי-אמצעית של הקשר האנושי הישיר ולהסכים איתי שאני אכן אדם נחמד וטוב. אבל דעתם אינה פנויה כעת לחיפוש העצמי שלי. רק לי לבדי יש עוד כמה ימי פנאי להרהר בדברים הגדולים, עד שהמלחמה תפרוץ בביתי שוב. 

מה שאני ממש לא מבינה, אומרת לי חברתי הפולניה לבסוף, זה למה בחרתם להקים את המדינה שלכם דווקא בישראל. זאת בחירה ממש אידיוטית. אתם מוקפים במדינות שרוצות להרוג אתכם. נקודה זעירה על המפה, ומסביב רק אויבים. זה מטומטם. הייתם בוחרים אפילו באוגנדה, היה יותר טוב. אני מסתכלת עליה בחוסר אמון ומנסה להבין האם אוגנדה היא בעצם התייחסות היסטורית מתוחכמת להפליא. נראה שלא.