"קוראים האמונים על הסיפורת האמריקאית החדשה ידעו בוודאי לזהות את הסופרים האמיתיים המסתתרים מאחורי השמות הבדוים". זהו האתגר המופיע על כריכת התרגום העברי לספרו של צ'ק קינדר, "יורחי הדבש". נכשלתי במבחן - בכלל לא זיהיתי במי מדובר. אבל התאפקתי במשך הרבה מאוד זמן ולא חיפשתי את זהותם באינטרנט (סוג של מבחן אחר שעמדתי בו, לפחות לאורך מחצית הספר).
הפתיחה יפה כל כך. יש בה תיאורים אפיים של בראשית טהורה. כמה היא שונה מן ההמשך שבא אחריה, שכולו יומיום של סחי, עליבות, מין נואש והומור ביבים שחור. צ'ק קינדר, הסופר, מתאר את עצמו כג'ים סטארק, סופר צעיר המחרב את יחסיו עם נשים. ראלף קרופורד, חברו היקר ומושא קנאתו, הוא לא אחר מאשר הסופר ריימונד קארבר. הספר מתאר תקופה ממושכת בשנות השבעים, בשנים שקדמו להצלחתו המטאורית של קרופורד/קארבר, שנים של עוני מחפיר, אלכוהוליזם, התנהלויות משפחתיות מפוקפקות מאוד והימלטות מרשויות החוק. לאורך התקופה הזו אנו עדים לאחווה שבין חברי הנפש, סטארק וקרופורד, וגם לקנאה ולטינה שחש סטארק כלפי קרופורד, הקרימינל רודף הנשים בעל הכריזמה שמשבשת אנשים על-דעתם. הקנאה הזו משקפת את המצב נכון לתחילת שנות השבעים, שנות טרום-התהילה (סטארק, בן-דמותו של קינדר, אפילו נושא אז לאשה את המאהבת של קרופורד/קארבר), ומשקפת פי עשרת-מונים את המצב בעת פרסום "יורחי הדבש", לאחר ששמו של קרופורד/קארבר הפך לאייקון ספרותי, והוא מוכר גם למי שלא קראה מלה מכתביו (כמוני, למרבה הבושה). קינדר ,לעומתו, נודע רק בקרב קהלים ספרותיים מסוימים, אם נודע בכלל, בעיקר כמרצה בסדנאת כתיבה מוערכת באוניברסיטת פיטסבורג.
ובאמת, היחסים בין הדמויות שבספר מובנים רק לאור ההיסטוריה המאוחרת של בנות-דמותם המציאותיות. חשוב מאוד לסטארק/קינדר להבהיר, שוב ושוב, שקרופורד/קארבר "השתמש" באירועים מציאותיים כדי להשיג את התהילה הספרותית שלו, ממש ניצל אותם. כך חשה אשתו של קרופורד/קארבר, וכך חש הסופר קינדר, שהיה שותף, במובן מסוים, לאירועים הללו. והנה הוא כאן, שלושים שנה מאוחר יותר, אחרי מותו של קארבר, הופך את אותם אירועים בדיוק ליצירה שהיא הפעם כולה שלו. החל מאמצע הספר קינדר מגניב הערות קטנות המבהירות לקרוא כי כך היה המצב "לפני התהילה שתבוא". הן יוצרות תחושה לא נוחה: ההערות האלה בולטות בזרותן, והן מתייחסות רק לדמותו של קארבר/קרופורד. אין רמזים לעתידן של אף אחת מהדמויות האחרות. אין זאת אלא שאפילו לדעת הסופר עצמו העלילה אינה עומדת בפני עצמה, ואפשר להבינה רק במסגרת התהילה המאוחרת, שנתנה ערך ומשמעות חדשה להתחלה המתוארת כאן. הפן הרכילותי בולט במקומות שבהם קינדר הסופר כבר בשארית כוחותיו. הוא רוצה שנרגיש כלפי הדמויות את מה שהוא מרגיש - הוא רוצה שנבין לאילו מקומות נמוכים הגיע קארבר/קרופורד, איזה אדם מפוקפק (אבל מקסים) הוא בעצם היה - אבל הוא חושש שהמסר לא עובר באמצעים ספרותיים. לכן לקראת הסוף הוא חש שהוא חייב לשמש גם כהיסטוריון, כקריין כל-יודע שמבהיר לאן הכל יוביל. הספר מסתיים בפרק "זיכרון חי", שבו דמויותיהם המבוגרות של סטארק וקרופורד מנסות לשמור על קשר מנומנם לאחר שנות התהילה של קרופורד. אין צורך בכך: מישהו צריך להזכיר לקינדר שהוא מתעד מרגש, מלא הומור ודק-אבחנה. הוא פשוט מספר חסר-ביטחון.
זוהי יצירה ביוגרפית ואוטוביוגרפית שמשקפת נטל אישי, וידוע (אם כבר גולשים לרכילות) שכתיבתה רדפה את קינדר במשך עשרות שנים, עד שהפכה למיתוס בסדנאת הכתיבה בפיטסבורג. כך קרה שקינדר עצמו זכה להנצחה ספרותית נוספת בדמותו המוטרדת של הסופר התקוע בכתיבת ספר שאינו מסתיים לעולם, נער הפלא לשעבר, בספר "נערי הפלא" שכתב תלמידו של קינדר, מייקל שאבון (עוד סופר שחלף בחייו של קינדר, "השתמש" בדמותו וזכה לתהילה אדירה). כובד השנים הללו, שעברו בטביעה בסיפור שלו-עצמו (או בניסיון נואש לפרום את הסיפור העצמאי שלו מזה של קארבר), מורגש בספר. בסופו של דבר נדמה שקינדר וויתר על הספר הזה כ"סיפור": זה קרב על הנראטיב המציאותי, לא יצירה בדיונית עם דמויות שצריך לאפיין ולהצדיק. לראיה, למרות ששתי הדמויות הראשיות הן של סופרים, קינדר אינו מנסה לשכנע אותנו, הקוראים, כי אכן מדובר בסופרים אדירים, ראויים להערכה. הוא סומך על ההיסטוריה שתעשה במקומו את העבודה. בשום מקום בספר אין תיאור של כתיבה (אם כי יש רמזים לקיומה, למשל כאשר חתול מחרבן לקרופורד על מכונת הכתיבה) - יש רק תהילה ופרסום, מלים שחוזרות על-עצמן שוב ושוב.
למה חשוב כל כך שהמבחן, "זהה את הדמויות", יופיע כבר על העטיפה? כנראה משום שלמרות שמדובר בכתיבה מצוינת, זה לא ספר טוב. זה כתב אישום, זו נקמה, זו בעצם "מלה אחרונה" ארוכה להכאיב, ובלי ההקשר הרכילותי הזה, אין בספר מספיק, רק אנקדוטות עצובות ואמיתיות מאוד. הספר נקרא כמסמך טיפולי של אדם בעל כישרון כתיבה גדול, המנסה להסביר לעצמו היכן הכל התפספס.
Honeymooners - A Cautionary Tale / Chuck Kinder
יורחי הדבש / צ'ק קינדר (תרגום: אמיר צוקרמן). עם עובד, 2006
הפתיחה יפה כל כך. יש בה תיאורים אפיים של בראשית טהורה. כמה היא שונה מן ההמשך שבא אחריה, שכולו יומיום של סחי, עליבות, מין נואש והומור ביבים שחור. צ'ק קינדר, הסופר, מתאר את עצמו כג'ים סטארק, סופר צעיר המחרב את יחסיו עם נשים. ראלף קרופורד, חברו היקר ומושא קנאתו, הוא לא אחר מאשר הסופר ריימונד קארבר. הספר מתאר תקופה ממושכת בשנות השבעים, בשנים שקדמו להצלחתו המטאורית של קרופורד/קארבר, שנים של עוני מחפיר, אלכוהוליזם, התנהלויות משפחתיות מפוקפקות מאוד והימלטות מרשויות החוק. לאורך התקופה הזו אנו עדים לאחווה שבין חברי הנפש, סטארק וקרופורד, וגם לקנאה ולטינה שחש סטארק כלפי קרופורד, הקרימינל רודף הנשים בעל הכריזמה שמשבשת אנשים על-דעתם. הקנאה הזו משקפת את המצב נכון לתחילת שנות השבעים, שנות טרום-התהילה (סטארק, בן-דמותו של קינדר, אפילו נושא אז לאשה את המאהבת של קרופורד/קארבר), ומשקפת פי עשרת-מונים את המצב בעת פרסום "יורחי הדבש", לאחר ששמו של קרופורד/קארבר הפך לאייקון ספרותי, והוא מוכר גם למי שלא קראה מלה מכתביו (כמוני, למרבה הבושה). קינדר ,לעומתו, נודע רק בקרב קהלים ספרותיים מסוימים, אם נודע בכלל, בעיקר כמרצה בסדנאת כתיבה מוערכת באוניברסיטת פיטסבורג.
ובאמת, היחסים בין הדמויות שבספר מובנים רק לאור ההיסטוריה המאוחרת של בנות-דמותם המציאותיות. חשוב מאוד לסטארק/קינדר להבהיר, שוב ושוב, שקרופורד/קארבר "השתמש" באירועים מציאותיים כדי להשיג את התהילה הספרותית שלו, ממש ניצל אותם. כך חשה אשתו של קרופורד/קארבר, וכך חש הסופר קינדר, שהיה שותף, במובן מסוים, לאירועים הללו. והנה הוא כאן, שלושים שנה מאוחר יותר, אחרי מותו של קארבר, הופך את אותם אירועים בדיוק ליצירה שהיא הפעם כולה שלו. החל מאמצע הספר קינדר מגניב הערות קטנות המבהירות לקרוא כי כך היה המצב "לפני התהילה שתבוא". הן יוצרות תחושה לא נוחה: ההערות האלה בולטות בזרותן, והן מתייחסות רק לדמותו של קארבר/קרופורד. אין רמזים לעתידן של אף אחת מהדמויות האחרות. אין זאת אלא שאפילו לדעת הסופר עצמו העלילה אינה עומדת בפני עצמה, ואפשר להבינה רק במסגרת התהילה המאוחרת, שנתנה ערך ומשמעות חדשה להתחלה המתוארת כאן. הפן הרכילותי בולט במקומות שבהם קינדר הסופר כבר בשארית כוחותיו. הוא רוצה שנרגיש כלפי הדמויות את מה שהוא מרגיש - הוא רוצה שנבין לאילו מקומות נמוכים הגיע קארבר/קרופורד, איזה אדם מפוקפק (אבל מקסים) הוא בעצם היה - אבל הוא חושש שהמסר לא עובר באמצעים ספרותיים. לכן לקראת הסוף הוא חש שהוא חייב לשמש גם כהיסטוריון, כקריין כל-יודע שמבהיר לאן הכל יוביל. הספר מסתיים בפרק "זיכרון חי", שבו דמויותיהם המבוגרות של סטארק וקרופורד מנסות לשמור על קשר מנומנם לאחר שנות התהילה של קרופורד. אין צורך בכך: מישהו צריך להזכיר לקינדר שהוא מתעד מרגש, מלא הומור ודק-אבחנה. הוא פשוט מספר חסר-ביטחון.
זוהי יצירה ביוגרפית ואוטוביוגרפית שמשקפת נטל אישי, וידוע (אם כבר גולשים לרכילות) שכתיבתה רדפה את קינדר במשך עשרות שנים, עד שהפכה למיתוס בסדנאת הכתיבה בפיטסבורג. כך קרה שקינדר עצמו זכה להנצחה ספרותית נוספת בדמותו המוטרדת של הסופר התקוע בכתיבת ספר שאינו מסתיים לעולם, נער הפלא לשעבר, בספר "נערי הפלא" שכתב תלמידו של קינדר, מייקל שאבון (עוד סופר שחלף בחייו של קינדר, "השתמש" בדמותו וזכה לתהילה אדירה). כובד השנים הללו, שעברו בטביעה בסיפור שלו-עצמו (או בניסיון נואש לפרום את הסיפור העצמאי שלו מזה של קארבר), מורגש בספר. בסופו של דבר נדמה שקינדר וויתר על הספר הזה כ"סיפור": זה קרב על הנראטיב המציאותי, לא יצירה בדיונית עם דמויות שצריך לאפיין ולהצדיק. לראיה, למרות ששתי הדמויות הראשיות הן של סופרים, קינדר אינו מנסה לשכנע אותנו, הקוראים, כי אכן מדובר בסופרים אדירים, ראויים להערכה. הוא סומך על ההיסטוריה שתעשה במקומו את העבודה. בשום מקום בספר אין תיאור של כתיבה (אם כי יש רמזים לקיומה, למשל כאשר חתול מחרבן לקרופורד על מכונת הכתיבה) - יש רק תהילה ופרסום, מלים שחוזרות על-עצמן שוב ושוב.
למה חשוב כל כך שהמבחן, "זהה את הדמויות", יופיע כבר על העטיפה? כנראה משום שלמרות שמדובר בכתיבה מצוינת, זה לא ספר טוב. זה כתב אישום, זו נקמה, זו בעצם "מלה אחרונה" ארוכה להכאיב, ובלי ההקשר הרכילותי הזה, אין בספר מספיק, רק אנקדוטות עצובות ואמיתיות מאוד. הספר נקרא כמסמך טיפולי של אדם בעל כישרון כתיבה גדול, המנסה להסביר לעצמו היכן הכל התפספס.
Honeymooners - A Cautionary Tale / Chuck Kinder
יורחי הדבש / צ'ק קינדר (תרגום: אמיר צוקרמן). עם עובד, 2006
