יום רביעי, 5 באוקטובר 2011
עם רדת הערב / מייקל קנינגהם
אני רוחשת אמון מלא למייקל קנינגהם. מה שהוא רוצה לספר, אני רוצה לשמוע. מי שחיבר את "השעות", זוכה פרס הפוליצר, ו"עשבי פרא" (שניהם, כמו הספר הנוכחי, יצאו בעברית ב"כתר", בתרגומה של כרמית גיא) הוא אדם שאני מקשיבה לדבריו. במהלך הקריאה הרגשתי שאני הולכת איתו בשבילי העלילה תוך קבלה מוחלטת בעיקר בזכותם של ספריו הקודמים, למרות שבמסע המסוים שעובר פיטר הריס, גיבור הספר הנוכחי, בהחלט יש סדקים. גם ב"עשבי פרא" היו סדקים: היה איזה זיוף בקצב העלילה, משהו בריתמוס העריכה חרק. הפעם העריכה נקייה וחסרת תפרים, מהוקצעת מאוד, ומשהו בסיפור הוא שסדוק, שאין בו את עוצמות כח השכנוע האדירות שקנינגהם הרגיל את קוראיו בהן.
ניו-יורק היא הזירה של קנינגהם. לכאן הוא שולח את גיבוריו כדי לבנות את חייהם הבוגרים, שהם בדרך כלל חיים של יצירה חסרת פשרות, גם אם לעתים אומללה. ניו-יורק של הדמויות קלריסה ווהן, אשת החברה הניו-יורקית המעריצה את חבר נפשה, ריצ'ארד בראון, המשורר הגוסס ב"השעות"; ניו-יורק של המשורר האמיתי וולט ויטמן ב"עשבי פרא"; והפעם - ניו-יורק של פיטר האריס, סוחר אמנות שחרד לגילו, להישגיו, לחיי המשפחה שלו, שמוצא את עצמו מפקפק בכל עולמו שעה שהוא מודה בפני עצמו שהוא מתאהב באחיה הצעיר של אישתו. המיניות הנזילה עומדת בלב-לבה של אהבתו של קנינגהם ליופי, וגם כאן, כמו בספריו הקודמים, שבהם הדמויות הן דו-מיניות (וב"עשבי פרא" כבר ממש תלת-מיניות - לחלק מן הדמויות יש משיכה כנה לחייזרים דמויי לטאות), המיניות הגמישה היא חלק מהרצון להפוך את היופי סביבך לשלך, לגעת בנשגב. נדמה כי ספקותיו של פיטר ביחס לחייו נובעים כולם מן המחסור ביופי, מחסור שבגללו הוא גולש מחוץ לתחום העיסוק שלו, ובעצם לתחום האישיות שלו והמיניות שלו, כאשר הוא מזהה יופי נשגב דווקא באחיה הצעיר מאוד של אשתו. הגילוי הזה מוביל אותו למסע מסחרר, ופיטר מתמסר לשינוי כמעט בהשלמה, ללא התנגדות.
כמו ב"שעות" וב"עשבי פרא", גם כאן קנינגהם מבקש לפרק לגורמים את היחס שלנו ליצירות רוחניות מכוננות, הן כחברה והן כאנשים פרטיים. כסוחר אמנות, נדמה כי מכל דמויותיו של קנינגהם, פיטר הוא המיטיב מכולן להכיר ביצירה נשגבת במערומיה. למרות שהקדיש את חייו המקצועיים לאינטרסים המסחריים והציניים שבסיסה של התרבות המודרנית, פיטר אינו ציני ואפילו לא לגמרי מסחרי, והוא כשיר מכולם לזהות יופי טהור כשהוא ניצב לפניו, ללא תוויות, כותרות עזר וחותמות הכשר של ברי-סמכא. לראיה, הוא מוכן להכיר ביופי אמיתי גם אם נדרש ממנו לשלם מחיר אישי כבד מאוד. בספריו הקודמים של קנינגהם הפסגה האנושית נקשרה בספרות ובשירה, והקוראים נבחנו ביחסם שלהם לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית, בקוראם על דמויותיהם המוכרות של וירג'ינה וולף (ב"שעות") ווולט ויטמן (ב"עשבי פרא") - שניהם אישים אמיתיים בהחלט שהם חלק מהקאנון הספרותי שלנו; יחס דומה, של צרכן ויוצר, התגלם במערכת היחסים ההרסנית והאוהבת בין הדמויות הבדיוניות של קלריסה ווהן והמשורר ריצ'ארד בראון (ב"השעות"). הפעם, היופי המוחלט שמציג בפנינו קנינגהם הוא ויזואלי: לא ספרות, אלא אמנות פלסטית, היא המדיום המתווך בינינו לבין כל מה שנשגב בהיות אנושי. המחליפים של וירג'ינה וולף ווולט ויטמן, במובן זה, הם מאנה ודמייאן הרסט, אך הם רחוקים מלהיות נוכחים באופן מוחשי כמו גיבורי הספרות שהתרגלנו אליהם בספריו של קנינגהם. האמנים שפיטר מייצג באופן מסחרי אינם יכולים לייצג עבורו את פסגת הקיום האנושי, כמו שייצג המשורר עבור קלריסה ווהן ב"השעות". כח המפגש עמם הוא לא מפגש של האדם עם אור זוהר. הפסגה האמנותית היא רק זיכרון שפיטר כמה אליו, וחייו הבוגרים יכולים להתפרש כבקשה נואשת למצוא את האור הזה בחיים היומיומיים, גם כשנדמה שהוא לא בנמצא. גם לפיטר עצמו ברור מאוד שזה החלל הריק שהוא מבקש למלא בדמותו האפית של הנער המושלם והמיוסר שהופך למושא אהבתו.
האם השימוש באמנות הפלסטית הוא פח שטומן לעצמו הסופר? מובן שקנינגהם ידע ששיבוצי האמנות בספר חייבים להיות אמינים לחלוטין. אם קודם קנינגהם התייחס באופן חסר פחד לקאנון הספרותי בספרות דוברת האנגלית, עושה בו כבשלו, הפעם ההססנות שלו ביחס לנכסי צאן הברזל של עולם האמנות המערבית מורגשת, והוא מאכלס את עולמו של פיטר בתמהיל מדוד מאוד של קלאסיקות מקובלות, ישנות ומודרניות, מתולדות האמנות, לצד התייחסות יפה ומשכנעת לאמנות עכשווית (בגלריה של פיטר מוצגת תערוכה שבו מוצרים נלווים, מסחריים, כמו מחזיקי מפתחות ודמויות לאספנים, נוצרים בדמותם של אנשים אקראים מהרחוב). ההתייחסות לאמנות הפלסטית היא איכשהו פחות סוערת וסוחפת, כנראה משום שקנינגהם עצמו אינו מרגיש עמה מספיק בנוח. אולי זו אחת הסיבות שבגללה אני מרגישה שספרו של קנינגהם, "עם רדת הערב", הוא טיפול מדולל ומוחלש בנשגב. העלילה מהירה וקולנועית בצורה מחשידה. אין ספק שכמו "השעות", גם "עם רדת הערב" יוכל להפוך לסרט עוצר נשימה, אבל אני הרי מעוניינת במדיום אחר, במילותיו של קנינגהם, ביופי הטהור, הבלתי מתווך, שהוא יוצר.
עם רדת הערב / מייקל קנינגהם
תרגמה: כרמית גיא
כתר 2011
By Nightfall / Michael Cunningham
ניו-יורק היא הזירה של קנינגהם. לכאן הוא שולח את גיבוריו כדי לבנות את חייהם הבוגרים, שהם בדרך כלל חיים של יצירה חסרת פשרות, גם אם לעתים אומללה. ניו-יורק של הדמויות קלריסה ווהן, אשת החברה הניו-יורקית המעריצה את חבר נפשה, ריצ'ארד בראון, המשורר הגוסס ב"השעות"; ניו-יורק של המשורר האמיתי וולט ויטמן ב"עשבי פרא"; והפעם - ניו-יורק של פיטר האריס, סוחר אמנות שחרד לגילו, להישגיו, לחיי המשפחה שלו, שמוצא את עצמו מפקפק בכל עולמו שעה שהוא מודה בפני עצמו שהוא מתאהב באחיה הצעיר של אישתו. המיניות הנזילה עומדת בלב-לבה של אהבתו של קנינגהם ליופי, וגם כאן, כמו בספריו הקודמים, שבהם הדמויות הן דו-מיניות (וב"עשבי פרא" כבר ממש תלת-מיניות - לחלק מן הדמויות יש משיכה כנה לחייזרים דמויי לטאות), המיניות הגמישה היא חלק מהרצון להפוך את היופי סביבך לשלך, לגעת בנשגב. נדמה כי ספקותיו של פיטר ביחס לחייו נובעים כולם מן המחסור ביופי, מחסור שבגללו הוא גולש מחוץ לתחום העיסוק שלו, ובעצם לתחום האישיות שלו והמיניות שלו, כאשר הוא מזהה יופי נשגב דווקא באחיה הצעיר מאוד של אשתו. הגילוי הזה מוביל אותו למסע מסחרר, ופיטר מתמסר לשינוי כמעט בהשלמה, ללא התנגדות.
כמו ב"שעות" וב"עשבי פרא", גם כאן קנינגהם מבקש לפרק לגורמים את היחס שלנו ליצירות רוחניות מכוננות, הן כחברה והן כאנשים פרטיים. כסוחר אמנות, נדמה כי מכל דמויותיו של קנינגהם, פיטר הוא המיטיב מכולן להכיר ביצירה נשגבת במערומיה. למרות שהקדיש את חייו המקצועיים לאינטרסים המסחריים והציניים שבסיסה של התרבות המודרנית, פיטר אינו ציני ואפילו לא לגמרי מסחרי, והוא כשיר מכולם לזהות יופי טהור כשהוא ניצב לפניו, ללא תוויות, כותרות עזר וחותמות הכשר של ברי-סמכא. לראיה, הוא מוכן להכיר ביופי אמיתי גם אם נדרש ממנו לשלם מחיר אישי כבד מאוד. בספריו הקודמים של קנינגהם הפסגה האנושית נקשרה בספרות ובשירה, והקוראים נבחנו ביחסם שלהם לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית, בקוראם על דמויותיהם המוכרות של וירג'ינה וולף (ב"שעות") ווולט ויטמן (ב"עשבי פרא") - שניהם אישים אמיתיים בהחלט שהם חלק מהקאנון הספרותי שלנו; יחס דומה, של צרכן ויוצר, התגלם במערכת היחסים ההרסנית והאוהבת בין הדמויות הבדיוניות של קלריסה ווהן והמשורר ריצ'ארד בראון (ב"השעות"). הפעם, היופי המוחלט שמציג בפנינו קנינגהם הוא ויזואלי: לא ספרות, אלא אמנות פלסטית, היא המדיום המתווך בינינו לבין כל מה שנשגב בהיות אנושי. המחליפים של וירג'ינה וולף ווולט ויטמן, במובן זה, הם מאנה ודמייאן הרסט, אך הם רחוקים מלהיות נוכחים באופן מוחשי כמו גיבורי הספרות שהתרגלנו אליהם בספריו של קנינגהם. האמנים שפיטר מייצג באופן מסחרי אינם יכולים לייצג עבורו את פסגת הקיום האנושי, כמו שייצג המשורר עבור קלריסה ווהן ב"השעות". כח המפגש עמם הוא לא מפגש של האדם עם אור זוהר. הפסגה האמנותית היא רק זיכרון שפיטר כמה אליו, וחייו הבוגרים יכולים להתפרש כבקשה נואשת למצוא את האור הזה בחיים היומיומיים, גם כשנדמה שהוא לא בנמצא. גם לפיטר עצמו ברור מאוד שזה החלל הריק שהוא מבקש למלא בדמותו האפית של הנער המושלם והמיוסר שהופך למושא אהבתו.
האם השימוש באמנות הפלסטית הוא פח שטומן לעצמו הסופר? מובן שקנינגהם ידע ששיבוצי האמנות בספר חייבים להיות אמינים לחלוטין. אם קודם קנינגהם התייחס באופן חסר פחד לקאנון הספרותי בספרות דוברת האנגלית, עושה בו כבשלו, הפעם ההססנות שלו ביחס לנכסי צאן הברזל של עולם האמנות המערבית מורגשת, והוא מאכלס את עולמו של פיטר בתמהיל מדוד מאוד של קלאסיקות מקובלות, ישנות ומודרניות, מתולדות האמנות, לצד התייחסות יפה ומשכנעת לאמנות עכשווית (בגלריה של פיטר מוצגת תערוכה שבו מוצרים נלווים, מסחריים, כמו מחזיקי מפתחות ודמויות לאספנים, נוצרים בדמותם של אנשים אקראים מהרחוב). ההתייחסות לאמנות הפלסטית היא איכשהו פחות סוערת וסוחפת, כנראה משום שקנינגהם עצמו אינו מרגיש עמה מספיק בנוח. אולי זו אחת הסיבות שבגללה אני מרגישה שספרו של קנינגהם, "עם רדת הערב", הוא טיפול מדולל ומוחלש בנשגב. העלילה מהירה וקולנועית בצורה מחשידה. אין ספק שכמו "השעות", גם "עם רדת הערב" יוכל להפוך לסרט עוצר נשימה, אבל אני הרי מעוניינת במדיום אחר, במילותיו של קנינגהם, ביופי הטהור, הבלתי מתווך, שהוא יוצר.
עם רדת הערב / מייקל קנינגהם
תרגמה: כרמית גיא
כתר 2011
By Nightfall / Michael Cunningham
יום שלישי, 4 באוקטובר 2011
הירשם ל-
רשומות (Atom)