לקריאת הפוסט במחשבה שניה
עכשיו אנחנו גרים בטלביה, בבית דירות מסודר עם צנרת, פלדלת ותא דואר ממוספר, אבל עד לא מזמן חיינו את החלום הסטודנטיאלי הירושלמי, וגרנו בצריף מט לנפול בשכונת נחלאות, מרחק דקה הליכה מן השוק. זה אמנם לא היה אחד מבתי נחלאות המיתולוגיים ששומעים עליהם, שבהם השירותים ממוקמים בחצר, אבל למען האמת, הוא לא היה רחוק בהרבה. בית קטן, רק בן שתי קומות: הקומה שלנו והקומה תחתינו. אל הקומה שלנו היו מגיעים במדרגות עץ אכולות רקב; למטבח לא היה גג של ממש, אלא רק לוחות אסבסט, קרשי עץ וכיסוי בד פרחוני; הרצפה, עשויה אריחים כתומים שבורים, הייתה באמת ובתמים עקומה. סעיף בחוזה אסר עלינו לגעת בארגז עץ עצום ושחור מן המאה ה- 19, שנראה כמו תיבת אוצר של שודדי ים, אבל הכיל רק מצעים (איך גילינו את זה מבלי לגעת בו, קשה לומר); החלונות השקיפו ישירות על גן סאקר, וכפי שהיינו עתידים לגלות, יאפשרו לנו להריח, בין אם נרצה ובין אם לא, כל מנגל שמשפחות ירושלמיות מחשיבות כיציאה לחיק הטבע. ואין צורך לומר, אנחנו היינו מרוצים.
נחלאות ידועה בפסיפס האוכלוסיות שבה, ובאמת, היו ניגודים קיצוניים בסמטה המרוצפת הקטנה שלנו. לידנו היה בית כנסת תימני זעיר, ובכניסה לרחוב עוד בית פרטי ששימש בימי שישי גם כבית כנסת, הפעם עיראקי, וגם כחנות ממכר לחמוצים ביתיים. לצד הבתים השכורים המתמוטטים שלנו ושל כמותנו, היו גם המון בתי משפחה מחודשים ומשופצים, מרשימים מאוד (אך לתוגתם של דייריהם, ללא מקומות חנייה). בפינת הרחוב, למשל, גרה משפחתו של סגן ראש העיר בבית מדופן שיש, עם עוזרת ששפכה את מי הספונג’ה לרחוב פעמיים בשבוע.
בהתחלה גרה בדירה מתחתינו סטודנטית אחת, נחמדה. היא הייתה יושבת במרפסת בצהרי יום שישי עם חברות מיליטנטיות, עמומות ג’נדר, ומנגנת על הגיטרה החשמלית שלה. אבל אחרי כמה חודשים היא עזבה, ובמקומה נכנסה, להפתעתנו, משפחה פיליפינית. כלומר, בהתחלה זה נראה היה כמו משפחה פיליפינית. כעבור כמה ימים, לאחר שאימת בעל הבית שכחה והדיירים אזרו אומץ, הסתבר שמדובר לפחות בשתי משפחות פיליפיניות, עם שני זוגות הורים וכמות בלתי ספירה של ילדים קטנים, שהצליחו להשתחל אל אותו חלל שבו גרה קודם רק סטודנטית ישראלית אחת, בודדה, בסטנדרטים אליהם התרגלה כשגדלה בחיפה. דירת שני החדרים חולקה עכשיו לחללים קטנים בוילונות בד, שניסו לתת אשליה של פרטיות, וכל הגינה הקטנה התמלאה בארגזים ארוזים ובגרוטאות שלוקטו מן הרחוב. אפילו בלוני הגז, שמוקמו ממש ליד המנגל החשמלי הקטן שלהם, שימשו לתליית בימבות לילדים, למרבה האימה. בבקרים פסעה מחוץ לדלת אם צעירה, אוחזת תינוק קטן, ושידרה עצבנות.
טוב, אם נודה על האמת, בשבילנו זאת הייתה ירידה משמעותית ברמת החיים. לעבור משכנה צעירונת אחת לשתי משפחות רעשניות, זרות במובן העמוק ביותר של המלה, דרש הסתגלות לא פשוטה. גם האווירה האותנטית של נחלאות הציורית הפכה להיות הרבה יותר מדי אותנטית לטעמנו. לא שאמרנו משהו. אני חושבת שהבענו תרעומת רק כאשר גילינו שהאורחים של הדיירים החדשים נוהגים להשתין ליד דלת הכניסה שלנו כדי שלא להעיר את הילדים הישנים במהלך החגיגות שנמשכו אל תוך הלילה. שכן, כפי שהסתבר במהרה, המשפחות שעברו אל הדירה היו מעמודי התווך של הקהילה הפיליפינית המקומית, והם ארחו מסיבות שהתפשטו אל הרחוב כולו. לא מסיבות ריקודים – הם היו אנשי עמל, רחוקים מהבית – אלא מסיבות שבהן קבוצות גדולות של גברים תשושים יושבים ושותים מבקבוקי בירה (שאחר כך מצאו את מקומם בתוך האדניות שלנו). לא פלא שהם היו חייבים להשתין במוקדם או במאוחר. לאחר שלמדו לאהוב את הרחוב שלנו במהלך המסיבות, הדרך לקומונה של ממש הייתה קצרה. תוך שבועות מספר הסתבר לנו שגם אל הבית ממול עוברות ארבע משפחות פיליפיניות, כולן מטופלות בילדים בגילאים שונים ומלוות במכשיר קריוקי אחד משותף. הבית הזה, שהורכב בעיקר ממרפסות מסורגות, הפך להיות גם הכנסייה המקומית, שבה התכנסו בימי ראשון פיליפינים רבים, לבושים במיטב המחלצות, לשמוע דרשות ולשיר תערובת מרגשת של שירי דת נוצריים ולהיטי עבר של מריה קארי וסלין דיון אל תוך אותו מכשיר קריוקי. מלאכת הניחוש, מי מבין השכנות היא זו שנתנה ביצוע כה סוער לקלאסיקה של וויטני יוסטון מהסרט "שומר הראש", הטרידה אותי זמן רב.
למרות שאנחנו הרגשנו כמקומיים המשקיפים על הפולשים, היו גם רבים מן הדיירים החדשים שניסו לגייס כל פרט מודיעיני כדי לגבש את דעתם עלינו: כל מי שגילו היה תחת שבע. נדהמתי לגלות כמה ילדים פיליפינים נולדו בירושלים בשנים האחרונות. לא שנראה היה שהייתה להם איזושהי הזדמנות לגבש זהות ישראלית – בחודשים הראשונים הילדים נשארו כל היום בדלתיים סגורות, מול מסך נצחי של טלוויזיה שמריצה סרטים מצוירים דוברי אנגלית, ולעולם לא הלכו לגן או לבית הספר. לקח לנו זמן להבין שבכל יום שמרה עליהם אישה תורנית אחרת, תמיד קצרת רוח ומוטרדת, בזמן שכל שאר המבוגרים הלכו לעבוד. אבל עד מהרה הקטנים החלו לשבור את הקרח. זה התחיל במבטים מבוישים ובצחקוקים דרך המרפסת והגינה, במשחקי מחבואים כשנוצר קשר עין בינינו לבין אחד הילדים, והמשיך לנפנופי שלום נרגשים בכל פעם שעלינו במדרגות הביתה או יצאנו החוצה. הם כנראה ממש לא הצליחו להבין מה מקומנו בעולם, כי השאלה הקבועה שלהם אלינו, שנשאלה מעבר למרפסת במשך כמעט חצי שנה, הייתה "What-y-doin’?" ו“Where’s your mommy?”, מנטרות שנהגו באנגלית קלוקלת במבטא פיליפיני כבד. התשובות שלנו זכו למבטי תמיהה מתוקים ולאי הבנה מוחלטת. "What? What you say?" שאלו שוב ושוב האמיצים שביניהם, דיוויד, בן השלוש, ויסמין, הבכורה המנהיגה. הרבה פעמים שמענו ילדים בוכים מתסכול ושעמום, מבקשים לצאת החוצה. הבקשות בדרך כלל נענו לסירוב מוחלט, והנחנו שהאם התורנית חוששת. המבוגרים נהגו לדבר עם הילדים באנגלית שבורה רב הזמן, וזה היה מפתיע. האם זה מפני שהם דיברו בעצמם בניבים פיליפיניים שונים, ורצו למצוא דרך לתקשר בין כל ילדי הקומונה? או שמגיל אפס רצו להכשיר אותם לעולם העבודה המקומי? המחשבה הזו הרתיעה אותנו. עברית הם לא ידעו בכלל, אף מלה.
ורק כעבור כמה חודשים בהסגר, כנראה שהוחלט שמעמד הקומונה כבר לא נמצא בסכנה מיידית, והילדים התחילו לשחק ברחוב. עטויי גלימות של נסיכות וחרבות פלסטיק, הם קיפצצו להם, שמחים, ברחבה הקטנה שבין הבתים שלנו. מלחמת רחוב מדהימה בסמליותה פרצה כשקבוצה של ילדות חרדיות (הפעם בנות משפחה אחת) הטילה טרור על הילדים הפיליפינים שלנו, שלא הצליחו להבין מה נפל עליהם. "הם משתלטים לנו על הרחוב! הם משפריצים עלינו מים!" האשימו הילדות, שהיו באות ממרחק כמה רחובות כדי לחרחר מלחמה עם הילדים הפיליפינים ההמומים. הם, מצדם, לא הבינו מלה. אני ובעלי נקראנו לשמש מתורגמנים לא פעם, וקיבלנו בחזרה מסרי הכחשה נמרצים מצד הקבוצה שלנו. ההורים הפיליפינים מעולם לא אמרו דבר, רק מיהרו לכנס בחזרה את הילדים אל תוך הבית בבהלה.
מעמדנו החדש כמתווכים אוהדים העלה את המניות שלנו לאין שיעור, ולא חלף זמן רב עד שהתחלנו לשמוע דפיקות בדלת ואחריהן טיפופי רגליים נמרצים וצחקוקים. ההורים היו צועקים על הילדים להפסיק מייד, ובוודאי חששו מהתגובה שלנו. אבל אנחנו דווקא השתדלנו להספיק ולפתוח את הדלת לפני שהילדים נמלטים. וכך קרה שהם החלו לבקר אותנו מדי פעם, אם האם התורנית הרשתה. כולם היו רבים ביחד על הזכות לשחק במחשב ולהדפיס דפי עבודה צבעוניים מהאתר של Hello Kitty. אלו היו ביקורים מוזרים לשני הצדדים. עולמם היה כה סגור, ושוב ושוב הם ניסו לפענח אם אנחנו ילדים, ואם כן, אז איפה ההורים שלנו, או שאנחנו הורים, ואם כן, אז איפה הילדים שלנו. הניסיונות שלנו ללמד אותם כמה מלים בעברית הצחיקו אותם לאין קץ, אבל אנחנו חשבנו שזאת ממש חובה אזרחית מצדנו, ללמד אותם עברית. איזה מן חיים יהיו להם פה, בישראל? והאמת היא, שגם לפיליפינים הם כבר לא היו שייכים, הילדים האלה. בראש שלי התרוצצו כל מיני רעיונות עמומים על המשפחות שלנו, פליטים שהגיעו לארץ-ישראל כדי לבנות לעצמם חיים חדשים. כמה ימים לפני שאנחנו כבר עברנו דירה לטלביה, התחלנו לראות שהילדה הגדולה מסתובבת בבקרים בגאווה עצומה עם ילקוט בית ספר ורוד. כששאלנו אותה איפה היא לומדת, הסתבר שהיא התחילה ללמוד בבית ספר יסודי ברובע המוסלמי בעיר העתיקה.
