מה עושה בת עשרים וחמש כשהיא סופרת, אך אינה באמת סופרת? היא אינה מחברת, היא אינה כותבת. היא חושבת, לפעמים, אבל המחשבות המוצלחות נהפכות מיד לנוזל ומבעבעות בין חיבורי המוח. היא מרשה לעצמה לקוות שהן עוד יחזרו אליה, אם רק תזמן אותן. אם אלוהי הכתיבה יהיה בעדה. מחשבה רודפת מחשבה ברצף שנעים להתחקות אחריו. המחשבה זורמת ואז היא עוברת דרך חיישן המלים היפות, ושם היא נעצרת ובוהה בעצמה בתדהמה.
בת העשרים וחמש תוהה אם כדאי לה לתעד את המחשבות התועות שלה. מצד אחד כן, בוודאי: חשוב לאסוף חומרים לקראת העתיד. מצד שני לא, לא בהכרח, כי אסור להסתכן ולהפוך את שעון החול. שעון החול מונה את מספר המלים היפות שייכתבו, ייערכו, ייכרכו וייקראו; הוא מציג את מד הזמן שקופא כל עוד היא אינה כותבת מלה, ומריץ בהילוך מהיר את הזמן שיתחיל להישפך כשתתחיל את חייה האמיתיים כסופרת מדופלמת. את שעון החול הזה בת העשרים וחמש נזהרת מלטלטל; היא מעבירה את ימיה (הקפואים, כאמור) בשמירה על שלומו.
חיבורי המוח הם עניין שמדאיג אותה לעתים קרובות. למוח שלה יש היסטוריה מתועדת של תפקוד. במהלך שנים של לימודים בבית הספר פעילות המוח שלה נבדקה ואושרה על ידי גורמים שונים. המוח אף זכה להערכה. במבחנים הפסיכוטכניים לקראת הצבא הוא עוד נחשב למבטיח. עד כמה שזכור לה, הפעילות שלו בזמנו לא הייתה כרוכה במאמץ מצדה. אלא שהיא אינה יכולה לדעת בביטחון, שכן לאחרונה המוח לא ממש נענה לה. ולכן, גם במשרתו החיונית ביותר, כמבקר עצמו, היא אינה יכולה לבטוח. כאן הצרה.
בימי הזוהר המוח זכר דברים שנתקל בהם והיה שולף אותם במהירות, בקישורים יצירתיים, כמענה לשאילתות שונות. חתכים מסובכים מיינו מידע שאוכסן במוח בתאים מקוטלגים. כך נדמה לה כעת שהיה. עכשיו זה קצת שונה. המוח חולם ומדלג בלי סדר מסוים בין נושא זה או אחר. כאשר מציגים בפניו שאילתות מפורשות הוא מבקש לראות מה יש בטלוויזיה. בת העשרים וחמש מוטרדת ומאוכזבת מן המוח שלה במצבו הנוכחי, במיוחד לאחר שהרגילו אותה לחשוב עליו במונחים חיוביים כילדה. תחושת אשמה איומה אינה מרפה ממנה, שמא היא עצמה חתכה כמה קישורים חיוניים בין התאים במוח, אולי עקב סביאת משקאות דיאטטיים וחשיפה מוגזמת לקרינה סלולארית. לעתים עדיין עולות בה אנקדוטות היסטוריות וספיחים של פיקנטריה מעולם הרוח, אך ניסיונם הנוגע ללב להזדווג עם מולקולות המאכסנות עלילות של אופרות סבון יוצר רק עגמת נפש. למעשה, אוטוסטרדת המחשבות של בת העשרים וחמש מופתה לאחרונה מחדש, וזכתה לכינוי המאשים 'דרך ללא מוצא שבסופה יש אך ורק עגמת נפש'. דרך זו כוללת שני נתיבים, שנאה עצמית ובהייה ריקה. למרבה הצער כל המחשבות במוח בת העשרים וחמש סופן לדהור בנתיבי אוטוסטרדה זו ולהתרסק באותו היעד. כיצד הגיע המוח למצב הזה, קשה לומר. כמוח אוטרקי האחראי לתיעוד ליקוייו באופן עצמאי הוא מועד למסקנות שגויות. בת העשרים וחמש רק יודעת לומר שהמוח הפסיק ליזום רעיונות חדשים ושכיום שאיפתו העיקרית היא להעביר את החיים תוך בזבוז כח מחשבה מינימלי. קשה ליישב שאיפה שכזאת עם לימודים אקדמיים, אך זה בהחלט אפשרי. בהחלט.
שכן למרות הכל, למוח, או לבעלת המוח, נותרה עוד גאווה. את שאיפות הילדות עדיין יש להגשים, גם אם לא זוכרים מדוע, ולכן היא מעסיקה את אותם תאי המוח המביעים נכונות באיסוף נקודות זכות לקראת תואר אוניברסיטאי, גם כאשר הדבר גובה ממנה מחיר נפשי כבד. נדמה כי התאים פוקעים כבועות מייד שכמועמסת עליהם פיסת ידע, לעוסה וגרוסה ככל שיהיה. מהברק האינטלקטואלי לא נותר אלא קול רפאים חלוש שמסוגל ללמוד למבחנים תחת איומים, שבועות וגידופים עצמיים. גם מקומם של הרחמים העצמיים אינו נפקד מן החיים הסטודנטיאלים שלה. כאחראית על המוח בת העשרים וחמש נמצאת במלכוד מסוים, היות והיא משמשת גם כספקית המוצר וגם כצרכנית העיקרית שלו. קשה לה לבוא אליו בטענות מבלי לסכן את קול ההגיון שבתוכה, אחד מן השרידים האחרונים שעוד מעידים על פאר העבר.
ובכל זאת, המוח של בת העשרים וחמש מסוגל לעתים להפיק אופטימיות. אם לא לגבי יכולותיו הנוכחיות, לפחות לגבי חסדו של האל. כוונתה המקורית של בת העשרים וחמש הייתה להיות סופרת. סופרת מן הסוג המוערך. מן הסוג המבקבק אמיתות נוקבות במשפטים צלולים ומהדהדים. סופרת עם ערך מוסף. סופרת המתורגמת לשפות רבות ומוזמנת לאירועים יוקרתיים ברחבי העולם. סופרת שהיא גם קונגלומרט כלכלי. סופרת שכזו אמורה באופן תיאורטי להיות בעלת מוח פעיל ויצרני, אך ככל שבת העשרים וחמש הוגה בכך יותר, כך הדבר נראה לה פחות הכרחי. המוח הנוכחי שלה אומר לה, בדרכו המקרטעת, שיש לה תקווה. למעשה, אומר לה המוח, ניתן להשתמש דווקא בבינוניות שפקדה אותו כמקור לתובנות ספרותיות קולעות. תובנות הנוגעות לפן הפשוט יותר של החיים הנפשיים, זאת אין להכחיש, אך אולי עדיין יימצא להן קהל. ראדאר המלים היפות של המוח עדיין מסוגל ללכוד ברשתו כמה ביטויים מוצלחים, והמוח כמעט ומסוגל להתחייב שיצליח לשבץ אותם בין מלים מקשרות בצורה משכנעת. מחשבות חיוביות כאלה, כאשר הן עולות בה, מביאות לה נחמה נעימה; למרבה הצער, הן נדרסות, כמעט מייד, באוטוסטרדה המהירה לקראת עגמת נפש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה