יום שבת, 5 בפברואר 2011

גומבוץ - דמות לגמרי בדיונית המבוססת על מישהו אמיתי ומזיל ריר

הגענו לשלב הזה בחיינו, שבו יש פער נורא בין החיבה הקסומה שאנו חשים כלפי היצור הקטן שלנו לבין האימה הטהורה שחשים כל שאר הסובבים. הוא נושך, נושף ונוהם, ואנחנו מחייכים בנחת; חברות דקיקות צורחות בזוועה כשהוא מניח את ראשו הענוג בחיקן; חברים אמיצים מנגבים בגועל את הריר שלו שנייה אחרי שהם נוגעים בו; קרובי משפחה פשוט נמנעים מלהגיע; ואנחנו רק מצחקקים לנו, ושואלים בפאניקה כבושה, "איפה כדורי? תביא את כדורי!"
כן, כדורי הוא העזר היחיד שמאפשר לנו לנהל מראית עין של חיים שפויים. מדובר בכדור טניס מצפצף, בעל ריח כימיקלי חזק. ילדי סין היקרים מייצרים לנו אותו ואת שכמותו במחירים שווים לכל נפש. גומבוץ יודע להביא אותו ואז לצפצף מולך שוב ושוב, בניסיון לשכנע אותך לתקוע את ידך בלועו, לשלוף את הכדורי מפיו, לזרוק אותו אל-על, עד שגומבוץ שוב תופס את כדורי, וחוזר חלילה. ואנחנו עושים את זה בצייתנות מוחלטת. זה או כדורי, או אנחנו.
בעלי פילל שיגדל להיות כלב גדול. גדול? טוב, לא גדול בצורה מפחידה, אבל שיהיה כלב מאסיבי, עם נוכחות, כזה שגבר אמיתי לא יתבייש לטייל איתו בעיר הבירה בשעת לילה מאוחרת. שיהיה יחס ישיר בין מידת הגבריות של הבעלים לבין מידת הגבריות של הכלב. ואכן, היחס הישיר נוצר, ומייד הביא לאי-הבנות חוזרות ונשנות בנוגע למושג הבעלות. כלומר, מי פה הבעלים. הכלב פשוט מסרב להאמין שהוא לא השליט היחיד של משק הבית הקטן בשכונת טלביה. וזה עוד אחרי אילוף.
שכן, למרות שאנחנו סטודנטים עניים, החלטנו שאנחנו חייבים להשקיע באילוף. זה היה אחרי שרופאיו של גומבוץ ריכלו עלינו בצורה מעליבה (בפנינו). הם טענו שאנחנו מתייחסים לגומבוץ כמו אל תינוק מפונק ושהוא השייח' של הבית. ואת זה הם ראו רק מפגישות בודדות בסביבה מבוקרת! גם התדמית שלי, בתור הצלע הזוגית שאחראית על ענייני הפארק, הייתה בשפל בלתי נסבל. חבורת בעלי הכלבים בפארק גן העצמאות, המורכבת מאוסף אקלקטי של אנשים שהחברה הפרישה מתוכה (הבחורה שתמיד לובשת את אותו זוג מכנסיים, למשל), בזה לי באופן עקבי. הם ראו את גומבוץ רודה בי, קופץ עליי, מתעלם מהוראות ברורות, מתפלש במים המזוהמים שבבריכות, חג סביבי בדילוגים מאושרים כשאני מנופפת ברצועה כבלאסו, וצקצקו שוב ושוב בלשונם. "את חייבת להיות יותר אסרטיבית", אמרו לי הבעלים חסרי המאמץ של כלבי שעשוע זעירים וכלבים אימתניים כאחד, "הוא פשוט מרגיש עליונות עלייך". לכן נקראה המאלפת לעזרה.
הצרה הייתה שגומבוץ התייחס לפגישות האילוף כאל מטרד. השיטה שלו להלחם במטרד הזה הייתה גאונית למדי: הוא התנהג כאילו שוחטים אותו. בקול רם. הוא כנראה ידע שהדבר היחיד שלא נוכל לעמוד בפניו הוא לחץ ציבורי. כאשר היינו בחניה של הבניין, מנסים ללמד אותו ללכת עם רצועה, הוא צווח כאילו משפדים אותו בחנית. כאשר ניסינו ללמד אותו לשבת, הוא יילל כאילו יגון העולם על כתפיו. כמו בפרק מפחיד במיוחד של רחוב סומסום, כל החלונות בכל הבניינים מסביב לנו נפתחו, תריסים התגלגלו, וראשים קטנים וכועסים מאוד בצבצו מתוכם, מאיימים לקרוא לרשויות אם לא נפסיק מייד את ההתעללות האיומה הזאת. המאלפת קיבלה החלטה ניהולית, והעתקנו את מקומנו, הפעם למגרש חניה של גוש בניינים אחר. אלא שגם שם היו ראשים כועסים, בטוחים שמדובר בכנופיה של סדיסטים שמנסים לפגוע בכלב חביב, אולי אפילו בכלב נחייה. שמנו הטוב עמד בסכנה. התדמית שלנו בשכונה כזוג נחמד עמדה להפוך לתלונה שתוגש לאלתר במשטרה. ניסינו לעבור גם לגני שעשועים, אבל הצרחות של גומבוץ לא התקבלו יפה בקרב ילדים קטנים. וכך ניצל גומבוץ מהאילוף הנורא.   
אבל מהו גומבוץ, אתם שואלים? ובכן, הוא הוגדר על-ידי רופאיו ככנעני מעורב. בהתחלה חשבנו שזה רק תיאור מכובד ל"שונות", אבל לאחרונה הסתבר שגומבוץ הוא, למעשה, תוצר של שנים ארוכות של רבייה מכוונת לקראת גומבוציות מלאה, שמתאימה לדרישות ההישרדות בחלק זה של המזרח התיכון. שני חברים העירו בחשש, בהזדמנויות שונות, שגומבוץ נראה בדיוק כמו כלבי הפרא המפחידים שהיו משוטטים חופשי בשטח תרגילי הניווט שלהם בימי הצבא. הכלבים הללו היו כנראה כלבי רועים של שבטים בדואים, שחלקם הפכו עם הזמן לדינגואים חסרי מורא שתרים את המדבר. גם מנהלת פנסיון אחת טענה שגומבוץ נועד לרעות עדרי עזים בשטח הפתוח (וכנראה, לא לשהות בפנסיון). ואכן, גומבוץ מנסה לרעות אותנו לא פעם. בהיותו כנעני אורבני, אין לו ברירה אלא לאגף אותנו בין המסלולים המוגבלים של מעברי המסדרון והמטבח, חדר השינה והסלון, בדרישה שאינה נתונה למשא ומתן - לשחק איתו בכדורי. דחוף. עכשיו. הוא גם חובב מארבים. כשמטיילים איתו, הוא אוהב להתקרב בהתנהלות רגועה לקראת עובר אורח תמים (הוא מחבב בעיקר נשים בחצאית), ואז, רק כשהם ממש במרחק שערה ממה שנראה להם כגוש פרווה שוחר טוב, לשים עליהם שתי כפות מטונפות בגובה החזה, תוך כדי נביחות מחרישות אוזניים. התגובות משמחות אותו בכל פעם. לאחרונה אני מנסה להסות אותו לקראת המפגשים האלה, ומסננת לעברו "גומבוץ כלב טוב, כלב רגוע! לא מזנק!" אבל בעלי אומר לי שזה רק מבהיל עד מוות את כל מי שנמצא בטווח שמיעה.
במשך תקופה ארוכה, שנה כמעט, בכל פעם שהייתי מחוץ לבית והייתי מקבלת הודעת סמס, המחשבה הראשונית שלי הייתה שזה חייב להיות גומבוץ. לא הייתי משוגעת מספיק כדי להאמין שיתקשר אליי ממש, אבל איכשהו נראה היה לי טבעי שהוא ישלח לי הודעות טקסט דחופות בסגנון "איפה את? משעמם לי! בואי מייד", או "אני חייב פיפי, ואני לא מבלף", או שהוא פשוט יאיים עליי (ויבצע): "אני הולך לאכול את כל הריפוד של הספה אם לא תגיעי בזה הרגע". נראה לא הגיוני שלמישהו כל כך משמעותי בחיי לא תהיה גישה סלולרית אליי.
מעולם עוד לא קיבלתי טלפון מגומבוץ, אבל גומבוץ בכל זאת מנצל היטב את פלאי הטלפוניה. בכל פעם שהטלפון מצלצל, מגיעה שעתו הגדולה. הכלב הבין, בשלב די מוקדם בחייו, שלאחר שצליל טורדני נשמע בבית, ואני רצה להרים חפץ מלבני למראה, בין אם זה החפץ האדום בפינה הקבועה בסלון ובין אם זה החפץ השחור הקטן שאני מקדישה כמה דקות היסטריות יקרות לאיתורו, ולאחר שאני מרימה את אותו חפץ מצלצל – הכל מותר. בזמן החסד הזה, יודע גומבוץ, מותר לו לכרסם אותי, לנבוח עליי ולקרוע את מכנסיי; ואני, שבוייה של החפץ הקטן שהרמתי, מחויבת, מסיבה נהדרת שהוא עוד לא לגמרי פענח, להעמיד פנים שהכל בסדר. גם כאשר אני כבר פצועה וכועסת עליו עד שיוצא לי הוריד במצח – אני ממשיכה לדבר אל החלל בטון צוהל ובלתי מוטרד. אבל עכשיו, הרשו לי לרגע לנצל את הבמה ולפנות לגומבוץ ישירות, על-מנת לפזר את המסתורין: גומבוץ, אני לא מדברת בטון נחמד אלייך. אני מדברת עם מישהו אחר, שנמצא בצד השני של הטלפון. את זה לא ידעת, הא? אני לא רוצה לומר למישהו הזה, "חכה רגע", ואז להניח לו לשמוע אותי צורחת "תפסיק עם זה, אתה נושך לי את הירך!" מסתבר שאני רוצה ליצור רושם חיובי. לכן נגזר עלי להיות קרבן לנצח.
"זה כלב כל-כך מלא אנרגיה, רואים עליו שהוא חייב להיות במושב", אומרת חמותי. זה בעצם צו פינוי במסווה. "אז יש לכם, אולי, מכרים במושב? הוא יכול להיות כלב שמירה מעולה". כן, הוא אכן כלב שמירה מעולה. הוא שומר עלינו בחירוף נפש מפני האנשים הרעים בחדר המדרגות. האנשים הרעים הללו לאו דווקא תופשים את עצמם כבלתי מוסריים. הם פשוט גרים שם. "זה לא מפריע לכם שהוא נובח כל הזמן?" שואלת בטון בלתי משתמע לשתי פנים השכנה מלמטה. "זה מפריע לכם?" אני מחזירה מיד. "חשבתי שלכם זה בטח מפריע", נכנעת השכנה. עוד קרב נוצח. שכנתי היקרה, כן, זה מפריע לנו, אבל אנחנו לעולם לא נשבר.

2 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ליאתי- תבורכי. העלת חיוך גדול על פנינו (אני ובעלי היקר). באמת הגיע הזמן שתכתבי- הייתי שוקלת(במקומך) הסבה מקצועית- עזבי אותך מהארכאולוגיה, סתם שטויות...

אנונימי אמר/ה...

מעניין, מאיפוא אני מכיר את רוב המצבים שתיארת?
סיפור מעולה. אני כמובן בעדכם, אבל בכל זאת, אני אוהב גם את "גומבוץ".
קרוב משפחה של גומבוץ (גבי)